<h1>פירוש תלמיד הרמב"ן על סנהדרין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
דיני ממונות גזלות וחבלות. מפרש רבא בגמרא [ג' ע"א] תרתי קתני. דיני ממונות, דהיינו הודאות והלואות בג' הדיוטות, גזלות וחבלות בשלשה מומחין. גזלות. כופר בפקדון משעה ששלח בו יד נקרא גזלן [ב"ק ק"ה ע"ב], וכן החוטף מיד חבירו נקרא גזלן [שם ע"ט ע"ב], כגון [שמואל ב' כ"ג] ויגזול את החנית מיד המצרי. חבלות. החובל בחברו חייב בחמשה דברים [ב"ק פ"ג ע"ב]. ובדין הוא דאפילו בדיני ממונות ניבעי מומחין, ומשום דר' חנינא בג' הדיוטות וחד מינייהו [גמיר סגי], דאמר ר' חנינא [ע"ב] דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לווין. שימנעו מלהלוות, שמא יכפור והעדים יטעו ביום או בשעה, ולא הויא עדותן מכוונת ויפסיד, והכא נמי יאמר שמא לא אמצא מומחין בעיר לדון.
תשלומי כפל, בגניבה. תשלומי ד' וחמשה, דשור או שה שטבחו או מכרו. אונס ומפתה, נערה בתולה חמשים כסף. מוציא שם רע, [דברים כ"ב] לא מצאתי לבתך בתולים [וגו'] וענשו אותו מאה כסף. דיני נפשות דאם אמת היה וזנתה תחתיו בסקילה, ודיני נפשות בעינן עשרים ושלשה כדלקמן, ומפרש רבא בגמרא [ח' ע"א] דחוששין לכבודן של ראשונים קא מפלגי, היכי דאמי כגון דאיכנוף בעשרים ושלשה למידן דיני נפשות ואיבדרו להו ופשו להו תלתא, ואמר להו דייני לן מיהת דיני ממונות, ר' מאיר סבר אין חוששין לכבודן של ראשונים ולא נטרינן להו, ורבנן סברי כיון (דמיכנפי והדרי) [דהדרי ומיכנפי] חוששין לכבודן של ראשונין ונטרינן להו.
<h2>דף ג.</h2>
והא דאמרינן בדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה, הכל בכלל, גזלות וחבלות כתובת אשה וירושות ומתנות, בכלהו לא בעינן דרישה וחקירה, כדי שתנעול דלת בפני הגזלנים. וא"ת מהאי טעמא נמי לא ניבעי מומחין בגזלות וחבלות כמו בהודאות והלואות. וי"ל דלגבי מומחין לא שייך למיחש בזה כמו בזה, דבחששא מועטת אדם נמנע מלהלוות לחברו אם לא ימצא דיינין מזומנין לגבות חובו, אבל גזלות וחבלות יודע הגזלן שיבקש הנגזל מומחין עד שימצא לדון עם הגזלן.
ורבינו שצ"ו אומר שבמקום מומחין נשנית משנה זו, וקתני דדיני ממונות הודאות והלואות אין צריכין מומחין כלל אלא הדיוטות כמומחין אבל גזלות וחבלות צריכין מומחין והדיוטות פסולין בהם. ומיהו אנן בבבל דהדיוטות אנן ולא איפשר במומחין עבדינן שליחותייהו דמומחין (ודיינים) [ודיינינן] אפילו גזלות בשליחות דידהו. ולפי שמשנה זו עם שאר כל המשניות בארץ ישראל נשנו, ובזמן הסמיכה, לפיכך שנו כאן סתם, אבל גזלות וחבלות של בבל לא נשנו בכאן כלל, ובאו אמוראי [ב"ק פ"ד ע"ב] וחלקו בחבלות דנזקי שור בשור ואדם בשור גובין אותו בבבל דשכיחי, ואפילו גזלות נמי שכיחי, ודיני שומרין נמי שכיחי ושכיחי, ואית בהו בכלהו חסרון כיס ובודאי גובין כלן בבבל. והטעם לזה, לפי שהודאות והלואות הקלו בדינן בכל מקום כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כמו שאמרו לענין זבורית ולענין מלוה בשטר, וכן בדרישה וחקירה כאן, אבל גזלות וחבלות במקום דאיפשר במומחין לא תקנו, במקום דלא איפשר כל דשכיח ואית ביה חסרון כיס לא ראו שיבטלו דיניהן מכל ישראל שבחוצה לארץ וצוו שנעשה שליחותם ונדון ברשותם. ובודאי דכל דדיינינן בהדיוטות בהודאות והלואות אפילו בארץ ישראל, ובגזלות וחבלות בבבל, שליחותיהו עבדינן בהו, דאי לא הכי אסור לנו לדון בהם כלל משום דכתיב [שמות כ"א] לפניהם ולא לפני הדיוטות וכדפרשית לעיל. וזהו שאמרו שם [גיטין פ"ח ע"ב] לענין גיטין שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלוואות, לומר שהגירושין דינין מצויין הן תמיד וראויין לתקנה בכל מקום משום חינה [שם ל"ה ע"א] ואפילו בארץ ישראל כשרין בהדיוטות כהודאות והלואות, ולפום הכי מקשי [שם פ"ח ע"ב] אי הכי גזלות וחבלות נמי להוי כהודאות והלואות וכגיטין ואנו אין אנו דנין בהדיוטות חבלות כלל, ולא גזלות במקום מומחין. ופריק כי עבדינן שליחותיהו במלתא דשכיחא במלתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותיהו, כלומר, לפי מציאותן שליחותן, הילכך הודאות והלואות דשכיחי טובא עבדינן שליחותייהו בכל מקום, חבלות דאדם באדם (דשכיחי) דלא [שכיחי] כלל לא דיינינן בשום מקום, חבלות דשור בשור וכן גזלות דשכיחי קצת, [כי] לא איפשר עבדינן שליחותייהו, [ו]במקום מומחין לא, ומשום דמלתא מפרשא בדוכתא לא מרויחנא בה הכא בגררא, כדלא מדכרי הכא חסרון כיס, ועשוי דגיטין אע"ג דליכא חסרון כיס הוא, כדאיתמר בשילהי בבא בתרא [קע"ד ע"ב] ובערכין [כ"ג ע"ב] לענין ערב בכתובה מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסריה, אפ"ה כיון דשכיחא טובא עבדינן שליחותייהו, שאם [לא] כן אין כתובה נגבית בחוצה לארץ ותהא קלה בעיניו להוציאה ואתה נועל דלת בפני נשואין, כענין [שאמרו] בהודאות והלואות וק"ו, וכיון דדיינינן בכתובה דייני[נ]ן בעשוי דגיטין וכל דין קידושין וגירושין ועדי מיתה, כדאמרינן בסוף יבמות [קכ"ב ע"ב] כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא.
בגמרא פריך נזק היינו חבלות, דהא נזק אחד מחמשה דברים של חבלות הוא, ולא בעי למיתנא נזק, דודאי לאו בשור שהזיק שור קאמר, דהא אמרינן בפרק החובל [ב"ק פ"ד ע"ב] דגובין אותו בבבל דלא בעי מומחין, אלא בשור שהזיק אדם, ומשני איידי דתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דממון שאין משתלם בראש [הוא], תנא נמי חצי נזק דממון שאין משתלם בראש [הוא], ואיידי דתני חצי נזק תני נמי נזק.
<h2>דף ה.</h2>
גמ' ואם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי, ואפילו למאן דאמר [ג' ע"א] ג' מומחין בעינן מדאורייתא, כי היכי דתקון דסגי בשלשה הדיוטות וחד מינייהו דגמיר, (הם) הכא נמי תקון דיחיד מומחה דן ואפילו (יחילי) [יחידי]. ויכול לדון את האדם בעל כרחו, דאי בדקבלוהו עלויהו אפילו שאינו מומחה נמי. ומכאן יש ללמוד דסתם בני אדם יכולין לדון את האדם בעל כרחו כשהם ג' כשאינו רוצה לבוא לב"ד, דהא שלשה במקום יחיד מומחה קיימי, ואפילו שנים נמי לשמואל [ג' ע"א], דנין את האדם בעל כרחו אלא דמקרו ב"ד חצוף, דאי בדקבליה עלוייהו מיירי שמואל אמאי הוי ב"ד חצוף, והא דתנן לקמן [כ"ג ע"א] זה בורר לו אחד וכו', דמשמע מדעת אין בעל כרחו לא, הני מילי כשאומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה, אבל אם מסרב לבוא לב"ד כלל, [או] אם הוא לווה ואינו רוצה לדון בעירו כופין אותו ודנין בעל כרחו.
מומחה. פר"ח ז"ל מנוסה בדינין. דגמירנא. שמועות של דינין מרבותי. וסבירנא. יודע אני להוסיף וליישב טעמים מדעתי. וטעה. אמרינן לקמן [ו' ע"א] שטעה בשיקול הדעת. אי קרית להו. כלומר, שלא קבלוך, דינך דינא וזיל שלים. ואי אינהו קרו לך. דקבלוך לא תשלם, ש"מ גמיר וסביר כי לא נקיט רשותא דיניה דינא, ושקול רשותא דכיון דברשות נחת לא משלם, אבל אי לא נקיט רשותא וטעה מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, דהא תניא אם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי, ודוקא היכא דלא קבלוה עלייהו בעלי דינא אבל אי קבלוה עלייהו בעלי דינא וטעה הדר דינא ולא משלם.
ושלשה הדיוטות שטעו דינם כדין יחיד מומחה, דאי נקטי רשותה מריש גלותא אי נמי קבלינון עליהון בעלי דינא הדר דינא ולא משלמי, ואי לא נקטי רשותא ולא קבלינון בעלי דינא היכא דטעו מה שעשה עשוי ומשלמי מביניהם. ויחיד שאינו מומחה שדן, והוא הדין לשנים שאינן מומחין שדנו, אי קבלינון עליהון בעלי דינא וטעו מה שעשה עשוי ומשלמי מביניהם ואע"פ דקבלינון עליהן, משום דאמרינן כי קבלינון עליהון אדעתא למידן להו דינא דאוריתא, ואי לא קבלינון עליהון בעלי דינא לא מבעי היכא דטעו דהדר דינא אלא אע"ג דלא טעו נמי דיניהו לאו דינא, ונפקא מינייהו לחלופי טענתיהו, דכיון דדינייהו לאו דינא אי בעי מצו לחלופי טענתייהו ולמטען טענתא אחריתא אי נמי היכא דאודי קמייהו, דכיון דלאו בי דינא הוא הוה ליה כמאן דאודי חוץ לב"ד דבעי למימר להו אתם עדי.
מהכא להכא. מריש גלותא דבבל למידן דינא דבבל. ומהתם להתם. מנשיא דארץ ישראל לדון בארץ ישראל. שבט. לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר דכתיב [עזרא י'] וכל אשר לא יבוא, ביבמות בהאשה רבה [פ"ט ע"ב]. (מוחקק) [מחוקק]. שררה מועטת [שרודים את העם], שיש להם כח מאת מלכי פרס. בני בניו של הלל. הלל, נשיא היה כדאמרינן באלו דברים [פסחים ס"ו ע"א] הושיבוהו בראש ומנוהו נשיא עליהם.
[וא"ת] הכא משמע שבני בבל שרים וחזקים יותר מבני ארץ ישראל, ובפסחים אמרו בפרק מקום שנהגו [נ"א ע"א] גבי ההולך ממקום שעושין וכו' לא שאנו אלא מארץ ישראל לבבל אבל מבבל לארץ ישראל אנן כיפינן להו, אלמא בני בבל כפופין לבני ארץ ישראל. וי"ל דהתם גבי הוראה איירי שבני ארץ ישראל חכמים יותר דאוירא דארץ ישראל מחכים, אבל לענין רדיה בני בבל יכולין לרדות העם, שראש הגולה עומד בבבל ולו נתון לרדות ולכפות, והיינו טעמא דראש גולה מזכרים של בית דוד נשיא ארץ ישראל מן הנקבות.
<h2>דף ה:</h2>
כנגד מחנה ישראל. דכל מאן דבעי מילתא אזל לגביה משה דכתיב [שמות ל"ג] והיה כל מבקש יי', ואע"ג דהמחנה שלש פרסאות דכתיב [במדבר ל"ג] ויחנו על הירדן מבית הישימות, ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוי תלתא פרסי, בערובין [נ"ה ע"ב] וביומא [ע"ה ע"ב], ואמרינן בעירובין פרק הדר [ס"ב ע"ב] ביעתא בכותחא בעי מיניה דרב חסדא בשני דרב הונא, ולא אודי לי, ועוד אמרינן התם [ס"ג ע"א] בפניו אסור וחייב מיתה, שלא בפניו אסור ואין [חייב] מיתה, ומשמע מתוך הסוגיא דתוך ג' פרסאות חשיב בפניו וחוץ (לשלישי) [לשלוש] שלא בפניו.
שנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהם. שהרי נתרצו ועל פיהם עשו.
<h2>דף ו.</h2>
פשרה צריכה קנין. ואפילו נעשית בג', והטעם מפני שאין הפשרה דין גמור, לכך צריכה קנין. ותימה מאי יפוי כח איכא, כיון דאיכא קנין. וי"ל כיון דבעלמא לא מהני מידי קנין כי האי גוונא, דמצי למימר אלו הוה ידע[נא] דמצינא למגבי מיניה לא הוינא מקני ליה, והכא תקינו רבנן דמהניא, [והיינו] יפה כח פשרא. ואע"ג דמקשינן פשרה לדין (שיאמ' בגמ'), לאו לכל דבר מקשינן, דבדין אזלינן בתר רובא אם שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב או איפכא ובפשרה לא אזלינן בתר רובא עד (שיסמיכו) [שיסכימו] שלשתן לדעת אחת, כדאמרינן בפרק בתרא דע"ז [ע"ב ע"א] כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא, כדאמרי תלתא עד דאמרי בי תלתא. ומהא דאמרינן פשרה צריכה קנין [לכאורה] יש לדקדק מזה דמחילה בעלמא צריכה קנין. [וי"ל] דאע"ג דהכא צריך קנין לכמה שיאמרו, היינו משום דאי ליכא קנין אין מחילתו מחילה דכמו מחילה בטעות היא, שלא היה יודע שיאמרו לו למחול כ"כ, ואע"ג דהשתא נמי דאיכא קנין הוי כמו קנין בטעות, מיהו אלימא מלתא טפי בקנין מבלא קנין. ויש לדקדק מההיא דבפרק אי זהו נשך [ב"מ ע"א ע"ב] דמחילה אינה צריכה קנין דאמר התם הניחם על גבי קרקע והפטר, ועוד ראיה מהא דאמרינן בפרק המקבל [שם קי"ב ע"א] המחהו אצל שולחני או אצל חנוני אינו (חוזר) [עובר] עליו, ופליגי התם, רב ששת אמר חוזר רבה אמר אינו חוזר, ובלא קנין מיירי, דאי בקנין מאי טעמא דמאן דאמר חוזר, אבל בלא קנין פליגי בהכי, דמר סבר כשהמחהו לאו לגמרי פטריה לבעל הבית שלא יחזור עליו, ומר סבר לגמרי פטריה, אלמא מחילה לא בעיא קנין, ועוד ראיה מהא דאמרינן בקידושין בפ"ק [ט"ז ע"א] גבי עבד עברי קונה עצמו בשטר, דפריך שטר היכי דאמי אי שטר שחרור לימא ליה באפיה תרי זיל, ועל כרחיך בלא קנין מיירי, דאי בקנין למאי דמשני זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, אכתי תיקשי ליה למה ליה שטר, יפקירנו, דהמפקיר (עצמו) [עבדו] [גיטין ל"ח ע"א] יצא לחירות.
<h2>דף ו:</h2>
[ו]לפני התגלע הריב (נתוש) [נטוש] [משלי י"ז]. נטשהו ורדוף אחרי השלום. חזק. בעל מריבה ומטריח את הדיינין. שיושב לפני רבו. ובא דין לפני רבו ולא לפניו (מאחד) [וראה] התלמיד זכות לעני וחובה לעשיר. ורבו טעה בדין. מנין. שלא יחלוק כבוד לרבו וישתוק ת"ל [דברים א'] לא תגורו מפני איש. את מי הם מעידים. כלומר, כאלו הם מעידים בהקב"ה כדאמרינן לקמן [ח' ע"א] שמטריחין אותו להחזיר ממון לבעליו. ועמדו שני האנשים [דברים י"ט]. ואוקימנא במסכת שבועות [ל' ע"א] בעדים הכתוב מדבר. מה לי ולצער הזה. שאם יטעה נענש. ת"ל ביהושפט [דה"י ב' י"ט] ועמכם בדבר המשפט. לפי מה שעם לבבכם, שלבבכם נוטה בדבר לפי טענותיהם, לפי אותן דברים תשפטו ולא תענשו. ואין לדיי(ני)ן אלא מה שעיניו רואות. ואין לו (לדיין) לירא ולממנע עצמו מן הדין אלא [לפי מה שעיניו רואות לידון ויתכוין להוציאו] לאמתו ולצדקו ושוב לא נענש.
היכי דמי גמר דין. דאמרן לעיל שוב אי אתה רשאי לבצוע, (האי) [הא אי] קודם גמר דין, רשאי. אמר איש פלוני אתה זכאי [איש] פלוני אתה חייב. שכבר עיינו בדין כל צרכו ויודעים מי חייב ומי זכאי אבל לא אמרו עדיין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. והא דאמרינן לקמן [ז' ע"א] דר' שמעון בן מנסיא משתשמע את דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה, לאו היינו גמר דין אלא כיון שנשאו ונתנו מקצתו ורואין להיכן הדין נוטה, אבל גמר דין דהכא היינו שגמרו מכל וכל ורוצה לומר איש פלוני וכו'.
[עבודה זרה י"ט ע"ב] זה תלמיד שלא הגיע להוראה. ואמרינן התם מתי הגיע להוראה א"ר זירא בן ארבעים ומעלה, שעד ארבעים שנ(א)[ה] אין אדם יורד לדעת רבו, והיינו דומיא דנפל שיצא קודם זמנו [דהא הוי], ופריך התם איני והא רבה בר נחמני אורי פחות ממ' שנה, ופריק בימי רבה לא הוה עדיף מיניה, אלא חכמי דורו כולן שווין הוי ולפיך הורה. ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה. וליכא דעדיף מיניה ועוצם עיניו מלעשות הוראה.
<h2>דף ז.</h2>
עתה אקום. אסתלק.
<h2>דף ז:</h2>
מטתו שלשלמה. שכנו של הב"ה. ששים גבורים, מלומדי מלחמה. מלחמתה של תורה. אם ברור לך הדבר (כבקור) [כבוקר] שמאיר אמרהו. והכי משמע דינו לבקר משפט [ירמיה כ"א], הוציאו (לחוד) [לאור] משפט.
[יבמות ק"ט ע"ב] מקבלי גרים. כדאמרינן קשים גרים לישראל כספחת. לפי שאינן בקיאין בדקדוקי מצות ולמדין ישראל ממעשיהם. ערב שלציון [משלי י"א]. שם מקום [ש]מניחין את הלוה ותופסין את הערב. ל"א שלציון קורין שם הערבות על שם נוטריקון שלוף דוץ, שלף מן הלוה ותוקע ידו ועצמו על הערב, דוץ לשון תוקע כדאמרינן [שבת נ' ע"א] דצה שלפה. (מערב) [כי ערבן] זר (מוכח) [המערב] גוים בישראל שמעינן, והנכנס בערבו נמי משמע. ואית ליה רבה ולא אתי שאול מיניה. והיינו תוקע שסומך ונשען ההלכה על שהוא ידע.
ואפילו במקום חתך. פירוש חתך, פשרה, שאם לא יעשו פשרה מעין הדין חייבין. שיבא מכשורה. שאם נטעה ישתלש עונש בין כלהו ויקל מעליו. שיבא. נסורת קטנה מן הקורה כדכתיב [הושע ח'] [כי שבבים] (והוה) [יהיה] עגל שומרון, ומתרגמינן לנסרי לווחין. אם דומה דיין למלך. שבקי (בטוב) [בטיב] דינין ומלא חכמה כמלך זה שהוא עשיר. והראב"ד ז"ל כתב שהוא עשיר ואינו נהנה משום אדם. שמחזר בבית הגרנות לשאול תרומותיו, כן זה צריך לחזור ולשאול הלכות דין.
[כתובות ק"ה ע"א] תאהי בא[מ]ברא דחמרא. מריח באוצרות יין אי זהו ראוי להתקיים והראוי להתקלקל ימכרוהו מיד. אגר בטלא. שאני בטל ממלאכתי, ושכר זה היה לו מצוי בכל יום ובטילה דמוכח הוה. והא דתנן במסכת בכורות [כ"ט ע"א] הנוטל שכרו לדין דיניו בטלים ה"מ אגר דינא דאמר להו לא אומר לכם הדין כי אם בשכר כך וכך. הבו לי גברא דדליא מיא וישקה לי שדותי בהדיקאי, במקומי. [ע"ב] דשאיל שאלתא. דרגיל לשאול מבני עירו בהמה וכלים. במברא. גשר. יהב ליה ידא. לסומכו.
כל עץ. משמע דיינין דכתיב [דברים כ'] כי האדם עץ השדה. במקום ת"ח. דתלמידי חכמים מכפרין ומגינין כמזבח. מתונין. רגילין בהמתנה כדי לעיין בו יפה קודם שתחתכוהו. במעלות בחזקה ובמרוצה. על ראשי עם קדוש. כשהיה דורש בצבור היו הצבור יושבין בארץ והמפסיע ביניהם לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן. וסמיך ליה ואלה המשפטים. כלומר, אף לשופטיהם אני מזהיר. כלי הדיינין. דשייך בהו לשון (שומא) [שימה], דבר המטלטל. רצועה. למלקות. מקל. למכת מרדות עד שיחזור בו. שופר. לשמתא ונדוי. סנדל. לחליצה. ואצוה. כל צואה לשון זירוז הוא, דתניא בתורת כהנים כל צו לשון זירוז, ועל מה זירזן על המקל ועל הרצועה, שהיו מטילין אימה על הציבור לשם שמים. שמוע בין אחיכם. כשיהיו שני אחים יחד שמעו דבריהם ואל תשמעו דברי זה בלא זה שמסדר דברי שקר כדברי אמת לפי שאין לו מכחישין, וכיון שלב [הדיין] נוטה לו לזכות שוב אין לו רשות להפוך בזכות שני כל כך. שמוע. דבריך בין אחיכם כשתהיו שניכם.
[קידושין ע' ע"א] אסור לעשות מלאכה בפני ג'. שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו כדי שלא יתבזה בטרחות המלאכה בפני הצבור כדי שתהא אימתו מוטלת עליהם.
<h2>דף ח.</h2>
כתיב [דברים א'] ואצוה את שופטיכם. בא להזהיר את הדיינין להדריך את הצבור במשפטים וחוקים. וכתיב [שם] ואצוה אתכם הצבור עצמן הזהיר, ומה הוצרך להזהירן שתהא אימת הדיין עליכם. כתיב [דברים ל"א] כי אתה תבא את העם. גם אתה כאחד מהם משמע. וכתיב [שם] כי אתה תביא. משמע שררה תנהוג עליהם. זקנים שבדור עמהם על פיהם עשה ואל תשתרר עליהם. דבר אחד. מנהיג אחד. פתיחא. שטר שמתא.
<h2>דף י.</h2>
מכות. מלקות ארבעים.
<h2>דף י:</h2>
עבור החדש. מפרש רבא בגמרא דהכי קאמר (קדום) [קדוש] ביום עבור בג', כלומר אם מקדשין ב"ד החדש ביום עבור דהיינו יום שלשים שממנו נעשה החדש מעובר צריך ג' לקדשו, אחר עבור דהיינו ביום שלשים ואחד ליכא קידוש ב"ד שכבר קדשוהו שמים. עבור השנה. שהיו ב"ד יושבין ורואין אם צריכה השנה לעבר מפני האביב והתקופה. רשב"ג אומר בשלשה וכו'. מפרש בגמרא שלשה כנגד שומרי הסף, חמשה מרואי פני המלך, שבעה רואי פני המלך, [ו]עבור השנה מתכסיסי מלכות שמים הוא לישב סדר שנים על מכונן ועבדינן כעין מלכותא (בארעא) [דארעא]. [גמ'] ושפטום. גבי מלקות כתיב [דברים כ"ה].
<h2>דף כג.</h2>
דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וכו'. מפרש בגמרא זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן, שני בעלי דינין, בוררין להם השלישי, וחכמים אומרים שני הדיינין בוררין להם השלישי, שהם יבררו להם הדין. ואמרינן בגמרא דעת הדיינין כולי עלמא לא פליגי דבעינן, כי פליגי אי בעית נמי דעת בעלי דינין, ר' מאיר סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן, ורבנן סברי דעת דיינין בעינן דעת בעלי דינין לא בעינן. זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה. ופריך בגמרא כל כמיניה לפסול דיינו, א"ר יוחנן בערכאות שבסוריא שנו. שלא היו בקיאין בדין תורה, אבל כשרים היו והמחוהו רבים עליהם, [ר' מאיר אומר כיון שאינן מומחין אפילו על זה יכול לפוסלן ולומר שלא אדון אלא בפני המומחין], ורבנן סברי כיון שהמחוהו רבים עליהם [כמומחין דמי ו]אינו יכול לפוסלן, והכי קא אמרי רבנן אם היו כשרים נעשו כמומחין מפי ב"ד ואינו יכול לפוסלן. ודוקא כשהמחוהו רבים עליהם וקבעוהו לב"ד כדקתני בברייתא לא כל הימנו שפוסל דיין שהמחוהו רבים עליהם אבל לא קבעוהו אפילו הן מומחין, שניהם יכולים לפסלן היכא דאיכא בעיר מומחין אחרים כדאמרינן בגמרא בריש פרקא כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מאי קא מטרחנא לך. זה פוסל עדיו של זה וכו'. [גמ'] אמר ריש לקיש פה קדוש יאמר דבר זה וכו'.
גמ' יצא דין אמת לאמתו וצייתי בעלי דינין דינא, דסבר הריני בעצמי בררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינין עצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם בררום. אלא א"כ יודעים מי חותם עמהם. שמא (יסכימו) [יחתימו] עמהם עד אחד פסול ותבטל העדות כלה ונמצאו אלו בושים. ואין נכנסים לסעודה וכו'. שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ לסעודה.
<h2>דף כג:</h2>
כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מחלוקת דר' מאיר וחכמים בשתי כתי עדים, דר' מאיר סבר צריך המגיש ראייתו לברר שזו הכת הם עדיו ואי נמצאו פסולין ויבוא להגיש הכת האחרת [יכול הנתבע לומר לו כבר בעת שביררת הכת האחרת] כאילו בטלת עדות זו הכת שנייה וזה יכול לפוסלן שאמר ר' מאיר, וחכמים אומרים אם בטלה עדות כת הראשונה מגיש עדות הכת שנייה ושפיר דמי אבל בזמן שבתחילה אין שם אלא כת אחת דברי הכל אין יכול לפוסלן, וכן אם נמצאת הכת שנייה קרובין או פסולין מתקיימת העדות הראשונה שכבר העידו, ואמרינן בגמרא דאפילו רבי דאמר גבי הבא לידון בשטר ובחזקה צריך לברר כחכמים דהכא סבירא ליה, דעד כאן לא קאמר [רבי] אלא בחזקה דמכח שטר קא אתיא והשטר הוא עיקר [והחזקה אינה מועלת כלום] (ו)אם אבד השטר או נפסל, [ו]כיון שנפסל העיקר בטלה החזקה הבאה מכוחו אבל בשתי כתי עדים דהני לאו מכח הני קאתו אפילו רבי מודה דאין צריך לברר (ה)[כ]חכמים, וקי"ל כהני כלהו חכמים.
<h2>דף כד.</h2>
מתני' נאמן עלי אבא להיות עד או דיין. אביו פסול מן התורה לדונו ולהעיד לו בין לזכות בין לחובה דנפקא לן בפירקין [כ"ז ע"ב] מלא יומתו אבות על בנים [דברים כ"ד]. דור לי בחיי ראשך. דור לשון שבועה הוא, ומיירי באותן שנשבעין ונוטלין, כגון שכיר ונגזל וכיוצא בהן ואמר ליה דור לי בחיי ראשך ואתן לך, יכול לחזור בו וישבע שבועה חמורה, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. גמ' כגון דקבליה עליה בחד. כלומר, אבא ועד אחד עמו או אביך ואחר עמו נאמנין עלי אבל אם קבליה כבתרי, אפילו לאחר גמר דין יכול לחזור בו, דכיון דמילתא יתירתה קאמר גוזמא בעלמא הוא. רבינו אפרים ז"ל. והיכא דקביל עליה בקנין דלא כאסמכתא עד אחד קרוב או פסול כשנים אינו יכול לחזור בו, דהא [אפילו] אם קבליה לבעל דינו כבתרי וקנו מיניה לא מצי למהדר ביה כדגרסינן בפרק שבועת (העדות) [הדיינין] [מ"ב ע"א].
במחול לך. אם תובע אמר לנתבע נאמן עלי אבא או אביך ואם יזכוך יהא מחול לך התם קאמרי רבנן דאין יכול לחזור בו, דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא מהם זכאי. אבל באתן לך. דנתבע אמר לתובע אם יחייבוני אבא או אביך אתן לך. דברי הכל חוזר. דהממון בידו ואין עליו להוציאו אלא בעדים כשרים ודיינים כשרים.
<h2>דף כד:</h2>
לאחר גמר דין. פרש"י ז"ל לאחר שטעין בפניהם היינו גמר דין. והרב ריב"א ז"ל מפרש איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני אתה זכאי (חייב). והרב ן' מגאש ז"ל פירש ביש נוחלין לאחר גמר דין, לאחר שנגמר הדין עליו, כגון שאמר לו רצונך השבע וטול וקבלו שניהם הדבר על עצמן ואמר להם הדיין עשו מה שקבלתם על עצמיכם, זהו לאחר גמר דין שאין יכולין לחזור בהם, ואם כשאמר לו רצונך השבע וטול לא אמר לו חברו הן ולא אמר להם הדיין צאו ועשו כן, היינו לפני גמר דין שיכול לחזור בו, שהרי לא נגמר הדין ביניהם על כך. וקי"ל כתרוויהו לישני, ואם קנו מידו אין לאחר קנין כלום ואפילו לפני גמר דין אינו יכול לחזור בו, וכן אם קבל עליו דבר שאין עליו כלום מן הדין, כגון מי שלא היה חייב שבועה (לומר) [ואמר] אשבע שבועה חמורה או מי שנתחייב שבועת התורה והפכה, אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לאו יכול לחזור עד (שיתן) שיגמר הדין. ואומר רבינו יעקב ז"ל אפילו אמר בב"ד נאמן עלי אבא או דור לי בחיי ראשך או השבע וטול, כל זמן שלא נגמר הדין או לא דר בחיי ראשו או לא נשבע יכול לחזור בו אבל אם (גמר דינים) [גמרו דינו] יתן, וכן דר בחיי ראשו או נשבע יתן כדאמר בבבא בתרא [קכ"ז ע"ב] אמר לו עבדי גנבת וכו' עד ונשבע אינו יכול לחזור בו. והכי גרסינן בפרק המפקיד [ב"מ ל"ד ע"ב] כיון שאמר הריני משלם מקני כפילא, ומבעי לן חזר ואמר איני משלם מהו מהדר קא הדר ביה וכו', מכלל דמצי למהדר ביה והתם בב"ד הוא, דבב"ד הוא דמקני כפילא, ש"מ דאפילו כי אמר בב"ד יכול לחזור בו. והתם ביש נוחלין [קכ"ז ע"ב] איתא בספרים דכתוב בהן נשבע ואינו יכול לחזור בו, וטעותא הוא, וה"ג ונשבע אינו יכול לחזור בו. ואנו מצינו בהלכות הרב ז"ל נשבע ואינו יכול לחזור בו. והדברים נראים דכיון דאמר בב"ד רצונך השבע וטול אינו יכול לחזור בו שזהו גמר דינו, ולא דמי לנאמן עלי אבא, דהכא ליכא גמר דין אחר. ופירוש שמועה דהמפקיד [שם] כך הוא, מי אמרינן מהדר הדר ביה ולא מקני כפילא אע"פ שאינו יכול לחזור בו מן הדין, דכיון שהוא חוזר בו ומזדקיק ליה לאטרוחי לבי דינא לא מקני ליה כפילא, שכך שמו חכמים דעתו של מפקיד שאינו מקנה כפל אלא למי ששלם או שאמר לשלם ולא חזר בו ונעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני או שתאמר לי לשלם ולא תזקיקני לב"ד פרתי קנויה לך מעכשיו או דילמא דחויי קא מדחי ליה עד דהוו ליה זוזי ופרע ליה בלא ב"ד הילכך מקני ליה כפילא. כל זה לשון רבינו שצ"ו. כתב הרב בעל העיטור ז"ל מסתברא לפני גמר דין דיכול לחזור בו דוקא שקבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות. אבל קבלו עליהם כשרים ובררו אותם. משטענו בפניהם אינן יכולין לחזור (בו) [בהם], דאם איתא, אדמפלגי בקרובין (אפליגו) [לפליגו] ברחוקין, (דלא) [דהא] נאמן עלי אבא לדינא קאמר כדפריש רש"י ז"ל, ובגמרא נמי גרסינן בהא קאמר ר' מאיר משום דלא גמר ומקני דאמר מי יימר דמזכו ליה בי דינא אבל תולה בדעת עצמו אימא לא, ומדלא פליגי ברחוקים ש"מ משטענו בב"ד אינו יכול לחזור בו כדגרסינן [כ"ט ע"ב] גבי הודאה דכי אמר(י) הוו עלי דייני הוה ליה כגמר דין.
מתני' אלו הן הפסולין. לדון ולהעיד. המשחק בקוביא. כל הני פסולין מדרבנן נינהו דאמרינן בגמרא [כ"ו ע"ב] כולן צריכין הכרזה בב"ד, וגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה דהכי אמרינן בגמרא [שם]. [ו]במסכת ראש השנה אמרינן בפרק קמא [כ"ב ע"א] אלו הן הפסולין וכו', זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה אף (אם) הם אינן כשרים לה, ודייק בגמרא ש"מ גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, ומדלא קאמר גזלן דאורייתא, ש"מ דבפסולי דרבנן מיירי מתניתין. משחק בקוביא. למאן דאמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא מ"מ כיון דמדעת חבריה שקיל ליכא איסור דאורייתא, ולמאן דאמר לפי שאין עסוקים ביישובו [של עולם] פשיטא, דהא טעמא ליתא אלא מדרבנן. מלוה ברבית נמי ברבית דרבנן, אבל ברבית דאורייתא פשיטא שהוא פסול, דאע"ג דמדעת חבריה שקיל ליכא למימר דלא חשיב רשע (אלא רשע) דחמס, דהא לא בעינן רשע דחמס. ומפריחי יונים. למאן דאמר [כ"ה ע"א] אי תקדמנה יונך (למאן) [ליון] היינו כמשחק בקוביא, ובגמרא [שם] מפרש תרתי למה לי, ולמאן דאמר ארא, אין בו אלא מפני דרכי שלום בעלמא. וסוחרי שביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן, ועושי מקח וממכר בשבת, מסוחרי שביעית (אמרינן) [גמרינן] להו דפסולין. והאי דלא תנא הכא והעבדים, משום דפסולי דאורייתא לא קתני ועבד פסול מן התורה לעדות כדמוכח בהחובל [ב"ק פ"ח ע"א] בגמרא ר' יהודה אומר אין לעבדים בשת, והתם בראש השנה [כ"ב ע"א] [ד]קתני עבדים, אצטריך, דאפילו לר' שמעון (במכשר) [דמכשיר] התם קרובים כיון שאין להם פסול הגוף, (פסול) [פוסל] בעבדים.
בתחלה היו קורין אותן. מפרש בגמרא [כ"ו ע"א] דהכי קאמר בתחילה היו אומרים אחד אוספי שביעית ואחד סוחרי שביעית פסולין, משרבו האונסין ומאן נינהו גוים, ותובעין ארנונא מיניהו, התירו להם לאסוף לפרוע להם, כדר' ינאי דמכריז זרעו בשביעית משום ארנונא, חזרו לומר אוספין כשרין סוחרין פסולין. ופסלינהו רבנן לעדות דעברי על מה שכתוב [ויקרא כ"ה] לאכלה ולא לסחורה [ע"ז ס"ב ע"א]. ובגמרא [כ"ו ע"א] אמרינן גבי סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה [סאה של] שביעית ירקבו, ופריך אמאי ירקבו ימכרו לכהן בדמי תרומה, ומאי קושיא הא אסור למכור משום סחורה, ועוד אמרינן בסוכה [ל"ט ע"א] גבי לוקח מחברו בשביעית דאסור לקנות אתרוג בשביעית לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ אבל מחבר שרי. וי"ל דלא חשיב סחורה אלא כשקונה על מנת למכור ולהרויח אבל לוקט ומוכר שרי, והכי תנן במסכת שביעית (פ"ד) [פ"ז מ"ג] לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו, לקח לעצמו והותיר מותר למכרו, וכל זמן דלא אכיל מידי תחתיהם קרינא ביה לאכלה ולא לסחורה.
אימתי משחק בקוביא פסול [בזמן] שאין לו אומנות אלא הוא דהואיל ואינן עסוקין ביישובו של עולם אינן בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן ואינן יראי חטא. גמ' משחק בקוביא מאי קא עביד [וכו'] רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקים וכו'. פרש"י ז"ל כל כי האי גוונא לאו אסמכתא הוא, דהיכי דמי [אסמכתא] כגון משליש את שטרו דגט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א], שסומך על דבר שסבור כל זה בידו לעשות, ומרישא כי מתני אדעתא [דלא] (ד)יהיב ליה לאסמכתא קא מתני, דטועה וסבור שלא יבוא לידי כן אבל הכא לא סמיך אמידי, דהוא לא ידע אי נצח אי לא נצח ואפילו הכי אתני, ש"מ מספיקא גמר ומקני ולאו גזלה היא. ואיכא דקשיא ליה דבפרק אי זהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב] משמע איפכא דאמרינן התם גבי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה משלם ליה כדאזיל אפרותא דבלשפט, ופריך התם לרב אשי דאמר דאפילו יין סתם לא משלם ליה דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא מאי שנא מהא דתנן [שם ק"ד ע"א] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ומשני התם בידו הכא לאו בידו, אלמא במידי דלאו בידו חשיב אסמכתא טפי ממידי דבידו. ומפרש ר"ת ז"ל דהא דלא חשיב הכא משחק בקוביא אסמכתא דאידי דבעי למיקני גמר ומקני. וקשיא לפירוש זה מההיא דבפרק הזהב [שם מ"ח ע"ב] הנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני כפול לך, דחשבי ליה התם אסמכתא, ולא אמרינן מגו דבעי למיקני גמר ומקני. ויש מפרשים כל היכא דלאו בידו כלל לא חשיב אסמכתא דגמר ומקני, ושלשה דרכים הם באסמכתא, הדרך האחד כל היכא דתולה בדעת אחרים לגמרי כי האי דהכא דתולה בדעת יונו [כ"ה ע"א], כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא, ואף טעמיה דרמי בר חמא דפליג הכא עם רב ששת בגמרא משום דאמר קים לי בנפשאי דאנא ידענא בנקושא טפי אבל בכולי עלמא כל תולה בדעת אחר לאו אסמכתא היא ואפילו גזים ואמר מלתא יתירתה, וכל שכן תולה בדעת קונה עצמו דלאו אסמכתא היא. והדרך השני היכא דתולה בדעת עצמו בכי האי גוונא הוא אסור דהוי אסמכתא, מיהו הני מילי אי גזים ואמר מלתא יתירתא אבל אי לא אמר מילתא יתירתא, לאו אסמכתא [היא], כי ההוא שתלא [ב"מ ק"ט ע"א] דאמר אי מפסידנא מסתליקנא ואמר רבא וכו', וגרסינן נמי בפרק המקבל [שם ק"ד ע"ב] ההוא גברא דקביל ארעא אמר אי מוברנא יהיבנא לך אלפא זוזי וכו', עד התם לא קאמר מילתא יתירתה, ש"מ דכל היכא דתולה בדעת עצמו ואמר מילתא יתירתא אסמכתא היא, ואי לא אמר מילתא יתירתא לא[ו] אסמכתא היא וקני, ואפילו כי אמר מילתא יתירתא מאי דאפסיד משלם ומאידך פטור. הדרך השלישי כל היכא דתולה בדעת עצמו ומתנה לעשות דבר שאינו ברשותו ושלא יוכל הוא לבדו לגמור את הדבר בלא דעת אחרים, אפילו כנגד מה שמפסיד הוא [אינו] משלם, כי ההיא [שם ע"ג ע"ב] דפרותא דבלשפט דמשני התם בידו הכא לאו בידו, ש"מ דכל תולה בדעת עצמו אם לא יעשה כך וכך שאין אותו דבר בידו לגמרי והדבר תלוי אף באחרים, אסמכתא היא ולא משלם אפילו כנגד מה שהפסיד, דכיון שאין בידו אותו (איסור) דבר שהתנה עליו כגון ההיא חמרא דפרותא דבלשפט דאמר דלזבין ליה אסמכתא [היא]. ואותו תנאי שהתנה לא גמר בלבו כיון שאין בידו אותו דבר שהתנה עליו, זו היא אסמכתא גמורה שאינו משלם כלום. עוד תדע דכל מאי דאמרינן באסמכתא וכל מאי דמשכחת בכולי תלמודא מיניהו כלהו מילי תשכח דאיתנהו בביטול מעשה אם לא עשיתי, אם לא באתי, אם לא פרעתי, בהני הוא דאמרינן דהויא אסמכתא משום דסמך (לנפשיה) [אנפשיה] למעבד הכי ואתרמי מלתא ולא עביד, הילכך לא גמר ומקני אבל כל היכא דאתני בקיום מעשה אם אעשה כך וכך אם אלך או אם אבוא, (בריא) [בכי] האי גוונא לאו אסמכתא היא לעולם בשום ענין בעולם ולא בשום דרך מן הדרכים שהזכרנו, משום דלא אשכחינן בכולי תלמודא אסמכתא כי האי. וכד תעיין בהני מילי דכתבינן תשכח דמילי ברירי אנון, ובהדין כלל דכתבינן מתרצא לך קושיא דאקשו קצת מרבותא על הא דאמרינן [ב"מ ס"ו ע"ב] כל דאי לא קני, והאנן כולהו תנאי [קדושין ס"א ע"א] מתנאי בני גד ובני ראובן גמרינן להו, דהתם אם נינהו, אם יעברו ואם לא יעברו, ולא מצי למימר דהנהו תנאי במעכשו הוא, דהא אמור רבותא דכי אמר מעכשיו לא בעי תנאי כפול ולא אחד משאר דיני תנאי דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן, [דכל תנאי] דשקלינן וטרינן בהו [לאו] מעכשיו נינהו כתנאי בני גד ובני ראובן, האי קושיא מתרצה בכלל דכתבינן לעיל דכל היכא דתלי תנאה בדעת אחרים וכל שכן בדעת קונה עצמו לאו אסמכתא היא לעולם, [ד]לאו בדידיה תליא מילתא דלסמוך דעתיה במידי. ודבר זה נכון וברור ואין בו ספק.
<h2>דף כה.</h2>
לוה ברבית פסול לעדות. דקי"ל [ב"מ ע"ה ע"ב] המלוה והלוה [עוברין] בלא תעשה, וכיון דחמוד ממון מעבירו על דת הוה ליה כרשע דחמס דעובר נמי על לא תעשה של חמוד ממון. ומתניתין דקתני [מלוה ברבית] מלוה הבאה ברבית קתני, ומשמע אתרווייהו. ובכלל מילתא, מלוה הבאה ברבית, עדים בכלל, דהא עברי על לא תשימון עליו נשך [שמות כ"ב], וקי"ל דכל חייבי מלקות פסולין לעדות דלא בעינן רשע דחמס. מפי הרב. ורש"י ז"ל פירש בבבא מציעא פרק איזהו נשך [ע"ב ע"א] גבי שטר שיש בו רבית גובה את הקרן דאמרי רבנן אפילו מנכסים משועבדים, משמע דסבירא ליה דעדים לא מפסלי. ואיכא מאן דאמר דלא תשימון עליו נשך במלוה משמע להו ולא בעדים כדאמרינן נמי [שם ה' ע"ב] לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ויש מי שאומר נהי דקי"ל כאביי בעברה דאורייתא אבל בעברה דרבנן קי"ל כרבא. ותדע דכל הני שהוסיפו יש בהם ריוח ממון כגון החמסנים והרועים והגבאין והמוכסין, ולא הוסיפו בעלי עברות אחרות כגון העושה מלאכה בערב פסח או בעל ארוסתו בבית חמיו, והאי שטר, שיש בו רבית (פסול העדים) דרבנן. תשובה לרבי אלפסי ז"ל דהאי דנקט במתניתין מלוה ולא נקט שאר חייבי לאוין, משום דמלוה ברבית מצוי מכל עוברי עבירה, והוא הדין לשאר חייבי לאוין.
בר ביתוס אוזפי. הלוה. והאמר רבא וכו'. הילכך הוה ליה האי סהדא רשע דהא אודי דלוה ברבית. רבא לטעמיה בפ"ק [ט' ע"ב]. דאין אדם עושה עצמו רשע. אינו יכול לפסול את עצמו על פיו, דהא אין קרוב מעיד לא לזכות ולא לחובה, [ו]אדם קרוב אצל עצמו. גרסינן בפ"ק [שם] פלוני רבעני לאונסי פלוני רבעני על כרחי במשכב זכור. הוא ואחר, הנרבע הזה, כשר להעיד עליו, ואם יש אחר עמו נהרג הרובע על פיהם. אל תשת רשע עד [דכתיב (שמות כ"ג) אל תשת ידך] וכו'. רבא אמר אין אדם נפסל בהודאת פיו לעדות דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם יכול לשום עצמו רשע, כלומר, על עדות עצמו אין אדם נעשה רשע שהתורה פסלה קרוב לעדות ונהרג הרובע דפלגינן דבורא ומהימנינן ליה גביה חבריה ולא מהימנינן ליה גבי דידיה.
פלוני בא על אשתי [וכו'] אבל לא להרגה לפי שקרוב הוא אצלה. ואע"ג דלא מהימנינן ליה גבי אשתו מהימנינן ליה גבי חבריה, והיינו פלגינן דבורא דהא חד דבורא הוא ולגבי האי מהימן ולא מהימן גבי האי. ופריך בגמרא [י' ע"א] (מאי קמ"ל פלגינן דבורא) מאי קמ"ל דפלגינן דבורא היינו הך מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל, פירושו אדם קרוב אצל עצמו אמרינן ואין העדות חל על עצמו אבל אצל אשתו לא אמרינן, שהרי גופין מוחלקין ובודאי על אשתו מעיד, הלך פסול הוא להאי עדות דהא על אשתו אינו יכול להעיד ולא יהא נאמן להרגו קמ"ל דאינו מעיד על אשתו, הילכך אינו פסול להאי עדות ונאמן להרגו. ואי קשיא לך הא דגרסינן בירושלמי [גיטין פ"א ה"א] כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולין לזה ר' יוחנן אמר פסול ריש לקיש אמר כשר, ואמר ר' אלעזר [מכות ה' ע"ב] מתניתא מסייע ליה לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף ג' נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, למימרא דלא פלגינן דבורא, דאם איתא דפלגינן דבורא (ויתיב) [ניתיב] ליה פלגא להאיך כיון שהעדים כשרים לו, וגם הרב אלפאסי ז"ל הביא זה הירושלמי במסכת מכות [שם] ופסק כר' יוחנן משום דתניא כוותיה, והכא קי"ל כרבא דפלגינן דבורא. ויש מתרצים דהכא היינו טעמא דפלגינן דבורא משום דכיון דאדם קרוב אצל עצמו אין העדות חלה עליו כלום אלא על האחד לבדו אבל (הכא) [התם] העדות חלה על הקרוב, וכיון שהם פסולין לו מפני שהוא קרוב כל העדות פסולה ואפילו לשני, והאי טעמא סברא מעליא הוא, והיינו דאמרינן הכא מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל, ודוקא אצל אשתו הוא דפלגינן דבורא מפני שהיא כגופו אבל לגבי קרוב אחר דעלמא דלאו כגופו דמי לא פלגינן דבורא אלא כל העדות פסולה.
רבי טופריה ומזייה. הגדיל שערו וצפרניו לנול עצמו לעשות תשובה. שאין מכירין אותו. דהתם לא איערומי הוא. ויחזיר אבדה. אם ימצא אבדת אחיו כיון דמחזיר אבדה הוא בודאי הדר ביה מחמוד ממון באיסור. ירושלמי [שבועות פ"ז ה"ד]. החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו, משיבוא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. תשובה לרב אלפאסי ז"ל. חשוד על הגניבה אם החזירה בתשובה ולא על יראה ופחד וקבל שלא לגנוב ישראל וגוי מקבלין עדותו.
<h2>דף כה:</h2>
פיספסין. שברי עצים והם מרלי"ש בלע"ז. אפילו קליפי אגוזים. שאינם עשויים לכך ואקראי בעלמא הוא. משיקרעו את שטריהם. כלומר, אעפ"י שהחזירו מה שגבו ונראה שאין דעתם לגבותם עוד אין מקבלין מהם אלא אם יקרעו שטריהם ויחזירו מה שגבו. ואפילו לגוי. שישתקע שם רבית מפיהם, דתו ודאי לא הדרי לקלקולי הוו. שממרים את היונים. ממרין מרגיזין זה על זה. אפילו בהמה וחיה. דלאו מלתא דשכיחא הוא. פיגמיהן דפין שמזרזין בהם. דאפילו במדבר דלא שכיחי יונים דישוב, דהאי לישנא דאפילו במדבר אליבא דמאן דמפרש היינו ארא שמלמד יונו להביא יונים ממקומן לבית בעלין, ואליבא דמאן דמפרש ממרין אי תקדמיה יונך (למאן) [ליון] איכא לפרושי חזרה דאפילו בחנם נמי לא עבדי כדפריש גבי קוביא, דלדידיה אין חלוק בין מדבר לישוב, ובעל התלמוד פריש הכי דאפילו במדבר לא עבדי ואינו מגוף הבריתא ולא תיקשי מינה למאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון. ויבדלו שלא ישאו ויתנו בפירותיה ויפקירו לעניים.
לא חזרת דברים. כלומר לא נוסיף עוד לעשות כדבר הזה אלא חזרה הנכרת דהיינו חזרת ממון. נראה דלהכי קאמר ר' נחמיה הכא שישלם ממון טפי מבאינך, דבאינך אפילו רבנן מודו שישלם אבל הכא דלא גזיל ולא מידי קא אמרי רבנן דלא לישלם, ור' נחמיא סבר דאפילו גבי שביעית יש לו ליתן לעניים מפירות שביעית.
הגזלנין. בגמרא פריך גזלנין דאורייתא הוא, ומשני לא צריכא במציאת חרש שוטה וקטן שאין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום, שלא יתקוטט עמו [אביו] או קרוביו. חמסן. יהיב דמי אלא שאין רצון הבעלים למכור. גבאים. ממונים שהעמידן מלך האומות לגבות מס ומנת המלך וכרגא ואריונה מישראל חביריהם. סתם רועה. דאכתי לא חזינן דליעלו בהמותיו בשדה אחר. סתם גבאי כשר עד דשמעי ביה דשקיל יתירתא.
שלשה למה לי לדינא. דפסולין הן לדין דלא גמירי דינא, אי קבלינהו עלייהו לא מצי למהדר. ופריך בגמרא אי לדינא מאי אייריא שלשה רועי בקר כל תלתא דלא גמירי דינא נמי, כלומר, כל בי תלתא דליכא חד מינייהו דגמיר. ומשני רבותא קאמר, דאפילו הני דלא שכיחי בישוב ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחברו אי קבלינהו עלוויהו לא מצי למהדר.
<h2>דף כו:</h2>
בגמרא אמרינן דאליבא דרב ששת משחק בקוביא אי גמיר אומנות אחריתי, כשר, כר' יהודה דמתניתין, וכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים, ולקמן נמי [אמר ר' אבהו] הלכה כר' (אבהו) [יהודה] דהיכא שיש לו אומנות אחרת כשר, דלאו אסמכתא היא ושרי. ודוקא בשמעות שניהם על הדף ששוחקים בו, מפני שהדף והמקום קנוי לאותו שמרויח לקנות המעות בו אבל אותם המשחקים באמ(ו)נה ודאי לא קנו דאסמכתא גמורה היא ואין מועיל בה קנין אלא בב"ד חשוב, כי ההיא דנדרים בפרק ד' נדרים [כ"ז ע"ב] ההוא דאתפיס זכותיה בב"ד וכו'.
וכולן צריכין הכרזה בב"ד. אינן נפסלין לעדות עד שיכריזו עליהם ב"ד להודיע כך וכך פסלותן, ודוקא פסולי דרבנן אבל פסולי דאורייתא לא בעו הכרזה, כגון עבד ואשה וחרש ושוטה וקטן וסומין והקרובים והגזלנים והגנבים אע"פ שאינן בני מלקות, וחייבי מלקות כגון אוכלי נבלות שקצים ורמשים וכיוצא בהן דאסור מן התורה, כל אלו פסולין בלא התראה ובלא הכרזה. כתב הר"ם במז"ל בריש פרק י"ב מהלכות עדות. בד"א בשעבר על דברים שפשט בישראל שהם עברה, כגון שישבע לשקר או לשוא או גנב או גזל וכיוצא בהן, אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג צריכין להזהירו ואח"כ יפסל. כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו שהוא חלול שבת מפני שרוב העם אינם יודעים זה, וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביו"ט צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא, כללו של דבר כל עברה שהדברים נראים לעדים שזה ידע שהוא רשע ועבר בזדון אע"פ שלא התרו בו הרי זה פסול לעדות ואינו לוקה.
סתם רועה, חד אמר לא בעי הכרזה. שעברה שלו מפורסמת לכל. והלכתא בעי הכרזה, ולא מפסיל עד שיכריזו ב"ד עליו, מיהו מסתמא מכריזין עליה אע"פ שלא באו עדים שראו שהכניס [ב]עירו לשדה אחר. ד"א. מאי נינהו מקבל צדקה מן הגוים דהוי חלול השם [מחמת ממון] והוה ליה כרשע דחמס. החשוד על העריות. פירש הגאון ר' יצחק ז"ל בתשובותיו שבא על אחותו או על אחת מן העריות, וכיון שבא על אחד חשוד הוא על כל העריות. עני מרי. ענני אדוני. ארבעין בכתפיה וכשר. כדתנן [מכות י"ג ע"א] ואלו הלוקין הבא על אחותו וכו', ומי שהוא עובר על לא תעשה שלוקין [עליו] פסול הוא דרשע הוא כדכתיב [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע וכתיב [דברים כ"ה] והיה אם בן הכות הרשע, ולדעתיה דרב ששת כל עד חמס וכל רשע דחייבי מלקיות פסול עדות. לאפוקי. לומר מת בעלה או גרשה, דניחא ליה לשוויה פנויה דתהוי שכיחא ליה. לעיולה. לומר פלוני קדשה. דהא עדיפא. דלא תהוי שכיחא. דכתיב מים גנובים ימתקו. וקא פסיק גאון ז"ל כרב ששת, ויהיב טעמא למילתיה דכל היכא דפליגי רב נחמן ורב ששת הלכתא כותיה דרב נחמן בדיניה וכדרב ששת באיסורי. ואיכא מאן דפסיק כרב נחמן, דהא גבי הלכתא דדיני איתמרא האי שמעתא. ופירוש חשוד שלא נודע בבירור שבא על הערוה, דבבועל את הערוה אפילו רב נחמן מודה וליכא מאן דפליג, דהא רע לשמים ורע לבריות הוא אבל חשוד שלא נתברר לנו בעדות, בכי הא מכשר רב נחמן, ורב ששת פליג אפילו בחשוד משום דקי"ל [קדושין פ"א ע"א] מלקין על לא טובה השמועה. ולא נהיר לן, דחשוד על העריות דומיא דחשוד על הממון וחשוד על השבועה.
ניסן. זמן קציר. תשרי. זמן בציר ואסיף. לא שמיה גנב. כדמפרש ואזיל. בארישא. דטרח בה ומורה בה התירא ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני טרחו. בדבר שלא נגמרה מלאכתו. שאין בעל השדה (מפקיד) [מקפיד] עליו כיון שלא נגמרה בשולו. כפא דשערי. עומר של (שבלים) [שעורים] כדגרסינן בפרק שני דפסח ראשון [פסחים מ' ע"א] דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כפי הפיכו לשם מצה. קבורה דאהיני. כעין אשכול של תמרים, הרבה בענף אחד. ופסלינהו. דדבר שנגמרה מלאכתו הוה. קבוראי. קבור מתים. ופסלינהו לעדות, דמשום שכר ממון עוברים על דת והוו להו כרשע דחמס. והא משמתינן להו על הראשונה וחוזרין ושונין בעברה. סברי האי דמשמתינן (ליה) [להו] משום כפרה, ויש מפרשים כפרה עבדין לן רבנן, מ"מ מצוה מיהא איכא מעין דאמרינן בעלמא [ברכות ל"א ע"ב] חוזרין ונפרעין ממנו עונג שבת. ורב אלפס ז"ל נראה דפריש הכי דקבוראי בחנם, ופסלינהו רבנן דקי"ל דלא בעינן (רשותי) [רשע] דחמס, ומפ[ריך] והא משמתינן להו ולא בעו למשרא שמתיהו, כלומר, אם אינן רשעים [אמאי לא] אתו לקמן למשרא שמתיהו. סברי כפרה עבדי לן רבנן.
<h2>דף כז.</h2>
עד זומם. העיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו. למפרע. כל עדויות שהעיד מניסן ואילך פסול, שהרי משהעיד עדות הוא רשע. מכאן ולהבא. משהוזם. יע"ל קג"ם. יאוש שלא מדעת באלו מציאות [ב"מ כ"א ע"ב] דאמר אביי דלא הוי יאוש, עד זומם הכא, לחי העומד מאיליו בעירובין [ט"ו ע"א], [קדושין שלא נמסרו לביאה (קדושין נ"א ע"א)] דאמר אביי דהוו קידושין, גלויי (מלתא) [דעתא] בגיטא בהשולח גט [גיטין ל"ד ע"א] דאמר אביי לאו מלתא היא, משומד אוכל נבילות להכעיס לקמן. משומד אוכל נבילות [לתיאבון] דברי הכל פסול. דכיון דמשום ממון קא עביד, דנבלה מוכרין אותה בזול יותר מבשר שחוטה הוה ליה כרשע דחמס ופסול לעדות.
שבועת שוא על עמוד של אבן שהוא של [אבן, שבועת שקר על עמוד של אבן שהוא של] זהב. (כד)תנן בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ה ע"א] אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא. ובגמרא [שם מ"ו ע"ב] פריך ואלו שבועת בטוי לא קתני, כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשיקרא קא משתבע אבל שבועת בטוי דאיכא למימר קושטא קאמר לא קתני, כגון אוכל ולא אוכל, ופירש רש"י ז"ל דלא מיפסיל. ומסתברא נהי דלא קתני שבועת בטוי מיהו אם עבר על השבועה מפסיל, וכן נמי מי שעבר על גזרת הקהל פסול דהיינו שבועת בטוי, וכן הורה ה"ר יעקב ב"ר משלם ז"ל.
ליכהינה לעיניהי. ינקרו את עיניו, דבטלו הד' מיתות והא קנסא קא עביד ביה כדאמרינן [מ"ו ע"א] ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה. חושלא. שעורים קלופין.
<h2>דף כז:</h2>
קתא דבורתיא. בית יד של רומח. הוזם בדיני ממונות וכו'. דמקולא לחומרא לא אמרינן, ולא אמרינן כיון דחשידי אממון חשידי נמי אעדות נפשות. סתם לן תנא כר' מאיר דתנן [ר"ה כ"ב ע"א] כל עדות שהאשה כשרה אף המשחק בקוביא ומלוה ברבית כשרין לה, הא אין האשה כשרה לה כגון דיני נפשות אף הם אינן כשרים לה, דמקולה לחומרא אמרינן. ונשקיה לכרעיה דרב פפי שהפך בזכותיה. וקבליה לכרגיה דכולהו שניה. להצילו כל ימיו ממנת המלך.
[קידושין מ' ע"ב] הלכה כיש אומרים. ירושלמי [קדושין סופ"א] ר' שמעון הוה אכיל בשוק א"ל והא א"ר יוחנן פסול ובטל גרמיה, פירושו מנע עצמו שלא לאכול. ובנוסחא דרבינו ברוך אמר ליה ובשל גרמיה, פירושו כשאוכל משלו כשר. בתשובה [שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קכ"ה]. כל הני דפסולי מדרבנן כגון הרועין והגבאין והמוכסין אם קדש אדם בפניהם אפילו שניהם מודים לא תפסי בה קדושי כלל ואינה צריכה ממנו גט, דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה [גיטין ל"ג ע"א]. ורב אחא ז"ל כתב צריכה ממנו גט, מהא דגרסינן [קידושין כ"ד ע"ב] [נראין] דברי ר' טרפון בשן ועין, ודברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הואי, נראה מהכא דכיון שהצריכו גט שחרור לעבד במה שהוא מדרש חכמים כל שכן בקדושי אשה דמצרכינן לה גט בפסולי עדות דרבנן, אבל מי שקדש בפסולי עדות דאוריתא אפילו גט אינה צריכה. ורבוותא ז"ל אמרי אם כן קרובים נמי מדרש חכמים הוא, דכתיב [דברים כ"ד] לא יומתו אבות בעבור בנים. ורבי האיי ז"ל כתב דהיכא דקדיש בפסולין, אם הכחישה האשה את העדים אינה צריכה גט ואפילו בפסולין דרבנן לא מהימני.
מתני' אלו הן הקרובין. הקשה הרב בעל התוספות ז"ל אמאי לא חשיב בנו ואביו, וליכא למימר דלהכי לא חשיב להו דאתו מקל וחומר מאחי אביו, דהא איכא טובא דקא חשיב להו ואע"ג דאתו מק"ו. ותירץ דלהכי לא תני להו שהם פסולין עד סוף כל הדורות. מיהו תירוץ זה אינו מספיק לדברי הרב אלפאסי ז"ל שכתב בפרק יש נוחלין גבי מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא, ולית הלכתא כותיה באבא דאבא דהוה ליה כשני בראשון אבל משם ולמעלה כשר. ויש לתרץ דלהכי לא קא חשיב בנו ואביו משום דכתיבו בהדיא בקרא [דברים כ"ד] לא יומתו אבות על בנים.
אחיו [ו]אחי אביו וכו' הן ובניהן וחתניהן. תנא אחין דהם להדדי אבות, ואע"ג דתנא אחיו דהוא ראשון בראשון ובנו דהוא שני בראשון אבל שני בשני ליכא למשמע מאחיו ובנו, תנא אחי אביו דהוא ראשון בשני ובנו דהוא שני בשני, וכי תימא ליתני אחי אביו ולא ליתני אחיו וליתי מק"ו דאחי אביו, האי תנא רצה לשנות כל הקרובים בהדיא אע"ג דאיכא טובא דאתו מק"ו, ומשום הכי תנא אחיו, ומשום בנו לא איצטריך למתנייה, דבן אחיו ודאי פסול הוא, דכיון שאמר אחי אביו והוא לו פסול שמעינן מיניה דבן אחיו פסול הוא לו, דהכי מוכח בגמרא דכל אלו הפסולין פסלינן אחד לחברו דאמר רב נחמן אחי חמותי לא יעיד לי וכו', (וכי) [ועוד י"ל] איצטריך אחיו משום חתנו אצטריך שהוא לו אחי חמיו ולא תנא ליה בהדיא. אחי אמו. לגופיה לא אצטריך, שהוא לו בן בעל אחותו, ובנו נמי לא אצטריך דמבעל אחות אביו ובנו נפקא, וכי אצטריך לחתנו שהוא לו בן אחות חמיו. ובעל אחותו כי אצטריך לחתנו שהוא לו אחי חמותו. ובעל אחות אביו לגופיה אצטריך, שהוא לו בן אחי אשתו, ובנו לא אצטריך דמאחי אמו [ובנו] נפקא. ובעל אחות אמו לגופיה לא אצטריך, דמגיסו ובנו נפקא, כי אצטריך לבנו, שכל אחד לחברו בן בעל אחות אמו, ולחתנו נמי איצטריך שהוא לו בן אחות חמותו. ובעל אמו לגופיה לא אצטריך, דמחורגו נפקא, דבן בעל אמו הוא חורגו של בעל אמו, ולבנו נמי לא אצטריך, דהיינו אחיו, ולחתנו נמי לא אצטריך דהיינו בעל אחותו, א"כ לא אצטריך לא הוא ולא בנו ולא חתנו, על כן מקשינן ממנו בגמרא [כ"ח ע"ב] בנו היינו אחיו, כי כלן אצטריכו או בעבורו או בעבור בנו או בעבור חתנו (או בעבור) [אבל] בעל אמו לא אצטריך כלל לא הוא ולא בנו ולא חתנו. וחמיו לגופיה אצטריך, אבל לבנו וחתנו לא אצטריך דבנו היינו בעל אחותו, וחתנו היינו גיסו. וגיסו לגופיה לא אצטריך דהיינו חתן חמיו, לבנו נמי לא אצטריך דהיינו בעל אחות אמו אבל חתנו אצטריך שהוא לו בעל אחות חמותו. וחורגו לבדו. וא"ת אמאי תנא חורגו, מבעל אמו נפקא, ואי משום לבדו לישתוק מיניה ואנא ידענא שהוא לבדו. י"ל דאצטריך לומר לבדו בהדיא, דסד"א דחורגו כמו בנו דבעל כאשתו, ויהיה בן חורגו פסול לו כמו שבן בנו פסול לו קמ"ל לבדו. וכל הראוי ליורשו. (בקרובו) [בקרובי] האב לא פליג ר' יוסי דס"ל כת"ק על כל הקרובים השנויים במשנתינו, שאם אין זה ראוי ליורשו לזה זה ראוי ליורשו לזה, כגון אותן קרובים שקורבתן מן האב, אבל פליג ר' יוסי אגיסו ובעל אמו ובעל אחות אמו וחרגו וכל קרובי אחוה המנויים במשנתינו כגון חתני קרובי (האב) [האם], בכלהו פליג ר' יוסי. באותה שעה. שהוא בא להעיד או כשראה העדות היה קרוב כגון חתנו הראוי ליורשו ונתרחק שמתה אשתו קודם שראה עדות (זה) [זו].
<h2>דף כח.</h2>
רבא אמר אף בראשון. כגון בן חנוך בנו של ראובן מעיד לשמעון אחי ראובן. והרב אלפאסי פסק כרבא דלא פליגי ר' אבא ורבא, דר' אבא מאי דאצטריך שלח להו, דהכי הוה מעשה, וכן כתב רבינו האיי ז"ל דהלכה כרבא. מיהו מצינו לר' חושיאל ז"ל דהאי כשר שאמר רבא לא רצה לומר אלא מדאוריתא אבל מדרבנן פסול. וכן מצינו לרבי שמואל בן חפני [בחיבורו] שחבר, ובטל דברי רבא ואמר הכי, שלישי בשני לדברי הכל כשר, דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף שלישי בשני [כשר], ואע"פ שאמרו ורבא אמר אף בראשון, נתבטלו דברי רבא, דמר בר רב אשי (אמור) [אכשר] באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי. ונשאל רבינו חננאל על הא דשלח ליה ר' אבא וכו' עבדינן כרבא או לא, כי יש מי שהורה שלישי בראשון כשר, ויש מי שהורה פסולין (כדרבנן) [מדרבנן], מר כמאן ס"ל. והשיב, קבלה בידינו מרבינו כי שלישי בראשון פסול הוא מדרבנן, (מדצריך) דהא בהדיא אמור רבנן [ב"ב קכ"ח ע"א] הלכה שלישי בשני כשר, [ו]דייקינן מינה דשלישי בראשון [אינו] כשר, ואע"ג דאמר רבא אף בראשון ואמרינן [שם קכ"ט ע"א] מוסיף הוא, מיהו בפירוש הלכה כרבא לא איתמר, ומצינו [ע"א] דרב לא אכשר אלא שלישי בשני, הילכך לא אכשרינן ג' בראשון אלא באיסורא לחומרא אלא לגבי ממונא לא.
ותנא תונא תנא דידן כמו אחונא אבונא. חתן בעל אחותו פסול הוא לי ואני לו שאני אחי חמותו ואני לחתן בעל אחות אבי, בן אחי חמותו אני לו. ולחתן בעל אחות אמי אני בן אחות חמותו. מלתיה דרב נחמן מחתניהם דקא תני מתניתין קא יליף, וכן מילתיה דרב אשי מחתניהם דאחיו ואחי אביו ואחי אמו שפסולין לו והוא להם (הכי) [הוי] איהו לגבייהו אחי חמיו ובן אחי חמיו ובן אחות חמיו.
<h2>דף כח:</h2>
גוילי. קלפין. באשת חורגו. בהשפטה עם אדם מן השוק על נכסים שנתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות בהם אבל בנכסי מלוג שלה לא מבעיא להו, דהא אית בהם זכות לבעל דאכיל פירי מההיא ארעא. ונשי שאר קרובין לא איבעיא להו, דכיון דבניהם פסולין לו והוא פסול להם פסול הוא אפילו לנשים, לפי שהבנים ראויים לירש את אמם אבל ב(י)ן חורגו דכשר מבעיא לן באשתו של חורגו. בעל כאשתו. והרי הוא כאלו חמיה, ותנן [כ"ז ע"ב] חמיו קרוב הוא. הני תרתי לישני דסורא ודפום בדיתא, חדא לישנא בעל כאשתו שלא יעיד אדם בבעל חורגתו וחדא לישנא אשה כבעלה שלא יעיד אדם באשת חורגו, וכן מפורש בירושלמי [ה"ו] כהלין תרי לישני דסורא ודפום בדיתא בעובדא דר' ירמיה דנפק למזבן משכין לר' חייא רבה עבר בחד אתר ואשכח ר' יוחנן יתיב ומקשי תנינן חורגו לבדו אשת חורגו מה היא בעל חורגתו מהו אשה כבעלה ובעל כאשתו.
תשובת שאלה לרבינו אלפאסי ז"ל. כל בעלי קרובות כשרין להדדי כגון בעלי בנות (האב) אחי האב ובעלי בנות אחי האם ובעלי בנות האחיות, דאי לא הוה מדכר להו כי היכי דמידכר בגיסו ובחורגו. ונשאל גאון ז"ל איך יהא פסול לאשה ולא יהא פסול לבעלה, אם לזכות הוא מעיד, זכות הבעל הוא זכות האשה, ואם לחובה הוא מעיד, חובת הבעל הוא חובת האשה. והשיב, הדבר ידוע שפסלות הקרובים זה לזה משום קריבות [הדעת] הוא, שבודאי היה ידוע ביניהם, ואין בו ספק. הילכך אע"פ שמעיד לבעל אין מתברר שיהא בעדותו זכות לאשה או חובה, לפי שהיא בעלת חוב, שמא תמות היא בחייו ואין לה כאן לא זכות ולא חובה, ואע"פ שימות הוא בחייה שמא יש שם עזבון ממה שהיא נפרעת זולתי זה הממון שמעיד זה עליו, הילכך בשעת העדות אין מתברר לנו באמת שיהא לאשה זכות או חובה, הילכך כל משא ומתן שיש לו עם בני אדם ויש לו עדים שהם בעלי קרובות אשתו אין נפסלין לו מחמת שעבוד כתובה שיש לה עליו שאין ספק מוציא מידי ודאי, אבל מה שהוא בכתובתה בפירוש כגון אותן שדות או מנדונייתא או ענין מן הענינים הנזכרים בכתובתה בפירוש ועמד עורר על הבעל על אחד מאלו הענינים ויש לו עדים שהם בעלי קרובות אשתו הנהו ודאי פסולין שנוגעין בעדותו הם.
רב חסדא אכשר באחי האח. בן שיש לבעל אמו מאשה אחרת, ומתניתין דקתני בעל אמו הוא ובנו אחין מן (האב) [האם] נקראים, וקא (ק)תני אחין מן האם. אבי חתן ואבי כלה. בן ראובן שנשא בת שמעון (א)לא נתקרבו ראובן ושמעון בכך. דלא דאמו ראובן ושמעון להדדי אלא כעודלא לדנא. כמגופה דאינה דומה לחבית. שלישי בשני כשר. כגון (דן) [בן] חנוך כשר להעיד לנמואל בן שמעון, דבן חנוך שלישי לראובן ונמואל בן שמעון שני וראובן ושמעון ראשונים, אבל ב' בב' (כשר) [פסול] כדנפקא לן בגמרא [כ"ז ע"ב] מלא יומתו אבות על בנים, אבל שלישי בב' לא אשכחן (כפסול) [דפסול], ומשום (דליכא) [דאיכא] מאן דאמר בפרק זה [ע"א] דג' בשני פסול להכי אצטריך הכא [ב"ב קכ"ח ע"א] למימר כשר.
אשתו ארוסה לא אונן. אם מתה אינו נאסר בקדשים מחמת אנינות. ואין מטמא לה אם כהן הוא, וכן היא אינה נאסרת באנינות מיתתו בקדשים, ואינה מטמאה. כתב רש"י ז"ל אינה מטמאה לו לאו משום (שנות) [כהנות] נקט, שלא הוזהרו מליטמא למתים, אלא ה"ק אינה חייבת להתעסק בו וליטמא ליה בין כהנת בין ישראלית, ואע"פ שמצוה ליטמא למתים האמורים בפרשה [זו] אינה חייבת, דלא[ו] שאר [הוא]. אבל הרמב"ם ז"ל [פ"ב הלכ' אבל ה"ו] כתב הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כך אינן מצוות להטמא לקרובים אלא אם רצו מטמאות ואם לא רצו לא יטמאו, ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו, לאו דוקא בארוסה אלא שייטיה נקט. אבל לא נתברר לנו מהיכן יצא לרב ז"ל זו הסברא. ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בבל יטמא ישנו ביטמא, והני נשי כיון דליתנהו בלא יטמא ליתנהו נמי במצוה דיטמא. א"נ דכי (על) [כתיב] בני אהרן ולא בנות אהרן אכולי עניינא כתיב, אבל תקיף ואבל תשחית דכתיבי בסוף הפרשה [ויקרא כ"א] כדאיתא בפ"ק דקידושין [ל"ה ע"ב], ואפילו למ"ד התם לאו אכולי ענינא כתיב [משום דלא יטמא הפסיק הענין ולא קאי משם ואילך, מודה דלא יטמא בכלל מיעוט הוא בני אהרן ולא בנות אהרן], ואתו בנות ישראל בק"ו (אכי) [הכי] ומה כהנים שרבה בהן הכתוב מצוות יתירות ולא (יצאת) בנות אהרן (ו)ישראל לא כ"ש, כדאיתא התם לענין הקפת זקן. והדבר צריך תלמוד.
גובה כתובתה. בדכתב לה מן האירוסין (ו)מוקמינן לה בב' אוחזין [ב"מ י"ח ע"ב]. דהתם גבי טומאה וירושה. בשאר תלה רחמנא. כדכתיב [ויקרא כ"א] כי אם לשארו הקרוב ואמר (מה) [מר] [יבמות כ"ב ע"ב] שארו זו אשת[ו], וכן בירושת הבעל לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש (אליו) אותה [במדבר כ"ז], מכאן שהבעל יורש את אשתו ביש נוחלין [ב"ב ק"ט ע"ב], אבל לענין עדות משום איקרובי דעתא הוא והא אקריב דעתה לגבה ופסיל לעדות, וכן הלכה. וראינו לגאון ז"ל שלא פסל לעדות הארוס לגבי ארוסתו אלא על הארוסה לבדה אבל על שאר קרוביה אינו פסול (עליו) להם ולא (הא) [הם] עליו עד שישאנה. והביא הגאון טעם לדבריו, דכיון דלא נפסל לקרובותיה בהדיא אין (בזו) [בנו] כח לפסלו להם, ולרוחא דמילתא לא מסהיד (לאו) [להו] לכתחילה ואי מסהיד לא פסיל ליה. אלו דברי גאון ז"ל. ורואין אנו מתוך דבריו שארוס נמי, כיון שלא נפסל אלא לארוסתו לבדה כמו כן קרובי (האדם) [הארוס] שלא נפסלו בהדיא על הארוסה לכתחילה לא פסלינן להו על הארוסה. וראינו לגאון אחר [בחיבורו] שחבר דכל אותן שפסולין על הנשואה פסולין על הארוסה ששוין הן.
ר' יוסי אומר גיסו לבדו. פרש"י שלא בא ר' יוסי למעט גיסו מבנים משום דאיהו לדידיה בעל אחות אמו והא אנא ליה [בן גיסו], אלא בא למעט חתנים ואפילו מאחות אשתו, וטעמא דמילתא משום דבתרי קדושי מקרבי אהדדי ואין בהן קרבת עצמן, הילכך חתנים דבקדושי (נמי) מקרבי לא פסיל להו אבל בנים דהשתא מיהת מעיקר קורבא אתו מחד צד פסלי להו. (והנה) [והנך] מתנייתא דירושלמי [פ"ג ה"ו] לא מיתני אלא לרבנן, דאי ר' יוסי כיון דמודה ר' יוסי באותה אשה שיש לגיסו בנים וחתנים הרי מצינו תשעה אבות מש[ו]לשין בבנים וחתנים, ור' חייא לא תני אליבא דר' יוסי אלא שמונה, אלא ש"מ דלרבנן הוא דמיתני. ואם תשאל ותאמר, מה ראה ר' יוסי לחלוק בגיסו לומר שיש לו בנים ואין [לו] חתנים אפילו מאחות אשתו מה שאין כן בכל הקרובים, אי כשמונה אבות חשיב ליה, ליהוו ליה בנים [וליהוו ליה חתנים, אי כחורגו חשיב ליה לימהווי לבדו, לא ליהוו לה לא בנים] ולא חתנים. תשובתך היינו טעמיה דר' יוסי, דס"ל חד בעל כאשתו אמרינן תרי בעל כאשתו לא אמרינן, דומיא דאמרינן ביבמות [כ"א ע"ב] לענין שניות דמפליגי[נן] בין היכא דמקרב לה בחד קדושין להיכא דמקרב לה בתרי קדושי, וכל חתניהן דתנן במתניתין לבד מגיסו כלהו חד קדושין מקריב להו הילכך בן גיסו פסול הוא לו, דהא מקרבן לה בחד קדושי, והיינו דתני בעל אחות אמו אבל חתן גיסו כיון דלא מקרב ליה אלא בתרי קדושי משום הכי מכשיר ליה ר' יוסי. ואם תאמר א"ה גיסו נמי, דה(ו)א בתרי קדושי מקרב ליה, וכיון שכן אפילו הוא גופיה ליתכשר. יש לומר כיון דבעל כאשתו מהאי קרא דדודתך היא קא (חזינן) [הויא] ליה ילפינן מיניה כל מאי דדמי ליה, מה התם ערוה דחשבינן לה כאלו היא אחות אביו אף כל (שנקביא) [שבנקבה] ערוה עשו בעלה כמותה, ובזכר עשו את אשתו כמוהו, והיינו תרתין לישני דסורא ופום בדיתא. אבל אינך דלא קיימי במקום ערוה אי מקרבי בחד קדושי כגון חתניהן דתנן במתניתין בשמונה אבות פסולין. והוא הדין שלא יעיד אדם בנשותיהן של הקרובים המנויין במשנתינו הן ובניהן דבחד קדושי מקרב להו, ואי מקרבי בתרי קדושי כגון חתן גיסו כשרין, דכיון דלא קאי במקום ערוה לא אמרינן ב[י]ה בעל כאשתו, ולא דמי למאי דגלי ביה קרא דודתך היא, והיינו טעמיה דר' יוסי. ואם תאמר כיון דמדודתך היא קא (חטינן) [חזינן] דבעל כאשתו, א"כ נפסליה אפילו לאחר מיתה דומיא דאשת אחי אביו שאסורה אפילו לאחר מיתת [אחי] אביו. ההיא כבר פסקה ר' יוסי הגלילי כדתניא [דברים י"ז] ובאת אל הכהנים הלווים ואל השופט וכו', וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו, אלא זה שהיה קרוב ונתרחק.
ורבינו האיי ז"ל פירש בענין אחר ואמר, דרב חסדא (דאיפשר) [דאכשר] באחי האח, כלומר, בנים מאשה אחרת שלא מאמו כשרים הן, הם הכי (הכי) נמי בכל הקרובים מחמת נשיהן אם היה להם בנים מנשים אחרות כשרים הם, וכן גיסו שפוסל בו תנא קמא בנים וחתנים לא פסל אלא בבנים וחתנים מאותן אחיות אבל מנשים אחרות כשר[ים], ואתא (רב יוסף) [ר' יוסי] למימר דאפילו מן האחיות נמי אין להם בנים וחתנים. אלו דברי גאון ז"ל. ותפס עליו הר"י ז"ל בהלכותיו כי זה א"א, שהרי בנים מן האחיות היינו בעל אחות אמו הוא ובנו, ואם בעל אחות אמו פסול לו אף [הוא] פסול (הוא) לבעל אחות אמו, אלמא גיסים יש להן בנים ובהא לא פליג(י) ר' יוסי, [דלא אשכחן פלוגתא בין ר' יוסי] דברייתא לרבנן אלא בגיסו לבדו, ועוד דברייתא דר' חייא דאתיא כר' יוסי, (דקתני) [וקתני] שמנה אבות משולשין, ובעל אחות אמו אחת מהם, הילכך א"א להעמיד סברא זו. אבל נאמר שלא בא ר' יוסי למעט גיסו אלא מבנים וחתנים של (אשת) [אשה] אחרת (אצל מאוסה) [אבל מאותה] אשה אפילו ר' יוסי מודה דיש לו בנים וחתנים. וקשיא לן על האי מימרא, א"כ דהאי דאמר גיסו לבדו מאשה אחרת, בכלהו ה"ל למימר לבדו, דהא רב חסדא אכשר באחי האח, ועוד דהא מיתחזי מסוגיית הגמרא דמתניתין דקאמר בגיסו הוא ובנו וחתנו ותנא דבריתא דקאמר גיסו לבדו בחדא מילתא קמיירי, ואי בריתא דקאמר גיסו בשלא מאותה האם, מתניתין נמי בשלא מאותה האם, והיכי אכשר רב חסדא באחי האח.
ותרץ הראב"ד ז"ל כי דעת הגאון הר"י ז"ל שכל הקרובים יש להם בנים וחתנים אפילו מאשה אחרת חוץ מגיסו כר' יוסי, וחוץ מבעל אמו כרב חסדא, והביא הירושלמי [פ"ג ה"ו] סיוע לדבריו דמשמע ליה דההוא תנא דתני גיסו יש לו בנים וחתנים מאותה אשה כר' יוסי היא, ולא אמר גיסו לבדו אלא למעט בנים וחתנים מאשה אחרת, מכלל דשאר קרובים יש להם בנים וחתנים אפילו מאשה אחרת. ודברי הרב ז"ל ודאי צריכים טעם מ"ש גיסו ובעל אמו שאין להם בנים וחתנים מאשה אחרת ושאר קרובים יש להם בנים וחתנים אפילו מאשה אחרת. ונאמר כי [עיקר] הפסלות כבר פירשוה משום איקרובי דעתא ולא משום ירושה, הלכך בעל אמו לא מיקרב דעתיה לגביה כולי האי דליפסול בגיניה אפילו בנים מאשה אחרת (דמתנא נמי הינו) [דמשנא נמי שנו] אהדדי, וגיסו לר' יוסי ולתאנא קמא משום דבתרי קדושי מקרבי אהדדי ולא מקרבא דעתייהו כולי האי, הילכך לר' יוסי לית ליה [חתנים אפילו מאותה אשה וכ"ש] בנים וחתנים מאשה אחרת, ולתנא קמא מאשה אחרת הוא דלית ליה בנים וחתנים, אבל מאותה אשה יש ל[י]ה (ו)בנים וחתנים, וקי"ל כר' יוסי. ועכשיו שאמרנו לדעת הרב [ז"ל] שכל הקרובים יש להם בנים וחתנים (אלא) [אפילו] מאשה אחרת חוץ מבעל אמו וגיסו, וצריך אתה לדעת ולהזהר שלא תטעה בדברי ר' ירמייה שאמר גבי בעל אמו לא נצרכה אלא לאחי האח(י) ופשוטן של דברים נראה שאחי האח לא נפסל ליה אלא בשבילו, ולזה הענין יחלש הטעם שפרשנו בבעל אמו וגיסו (ולא) [דלא] מקרבא דעתיהו כ[ו]לי האי דלפסיל להו בנים מאשה אחרת, ומה לנו באיקרובי דעתייהו דידהו, הלא הבנים ודאי מיקרבא דעתייהו אהדדי. אינו כן, שאין הפסלות באה לו אלא מצד האמהות, שאם נאמר מחמת האח באה לו הפסלות, מעתה אפילו מתה אמו אם יש שם בן ממנה יהיו אחין מאשה אחרת פסולין לו, וא"כ קשיא מתניתין לר' ירמיה מתה בתו ויש לו בנים [ממנה] דלרבנן כשר, ואמאי לא [יהא] האב אצל בנו כאח אצל אחיו אלא [לאו] ש"מ שאין הפסלות באה לו אלא מצד האמהות וכ"ז שהאמהות קיימות יש שם קרוב הדעת [אפילו] עם בנים מאשה אחרת, מתו האמהות נתרחק הכל לדעת חכמים. וא"ת למה [אמר] לא נצרכה אלא לאחי האח, למה לא נצרכה אלא לבנו מאשה אחרת. אומר אני שלא אמר אלא להקל, כשאנו פוסלין בנים מאשה אחרת דוקא שהאמהות קיימות ויש לו בנים מהם שבשביל אלו אוהב את אלו אבל אם אין לו בנים (מהם) מן האמהות הקרובות ויש לו בנים מאשה אחרת לא פסיל[י להו] ומשום הכי אמר לאחי (האם) [האח] דתרווייהו בעינן להו. והשתא לדעת [הרב ז"ל] דפסלינן בשאר קרובים בנים וחתנים מאשה אחרת דוקא שהאמהות קיימות ויש להם בנים ואי לא לא.
כתב הר["ז] ז"ל נראה לי כיון דלא איפשיטא להו בגמרא בהדיא אי הלכה כר' יוסי דמתניתין דמכשיר בגיסו כיון שאינו ראוי ליורשו או כר' יוסי דבריתא דפסל בגיסו, לכתחלה נקיטינן לחומרא כר' יוסי דבריתא ובדיעבד בעדות אשה ובכל מקום שראוי להחמיר חוששין לדברי ר' יוסי דמתניתין דמכשר בגיסו ובחורגו ובכל שאינו ראוי ליורשו כגון אחים מן האם וכל קרובי אחוה דמתניתין בזמן שהם מן האם ולא מן האב. ול"נ דכלה סוגיין כר' יוסי דברייתא היא דלא אזלינן בתר ירושה כלל, שהרי רב חסדא באחי האח אכשר באח עצמו לא אכשר אע"פ שאינו בר ירושה כלל, שהרי אחים מן האם הם, וכששאלו בגמרא מהו שיעיד [אדם] באשת חורגו אלמא בחורגו פשיטא להו דלא מעיד דהא לאו בר ירושה [הוא] כלל, אלמא לא נקיטינן אורחא דמשנה ראשונה אלא כמשנה אחרונה כר' יוסי דבתר איקרובי דעתא אזלינן, הילכך אפילו בעדות אשה לא חיישי[נן] להו.
כתב רבנו מה שאמר בעל המאור דכל שנקבה ערוה עשו בעלה כמוה ולזכר עשו אשתו כמוהו, איני רואה דבריו, שהרי שנינו חורגו לבדו, והרי הוא מעיד לבת בנה ולבת בתה שהן עליו ערוה ואין צריך לומר לבעליהן וכן (בת) [בן] בתה מעיד להן, ובנקבה ערוה ואין צריך לומר שהוא כשר בנשותיהן. והכלל שנראה לי, באישות אשר מן התורה [אין אשה כבעלה] אלא בקרובי עצמו דהיינו בחד קדושין כענין שכתוב דודתך היא, אבל בב' קדושין מתורת משה לא למדנו מדבריהם למדנו, ולא ראוי להוסיף אלא ראשון בראשון דהיינו גיסו ובעל חורגתו ואשת חורגו, וכן הוא פסול לאשת חמיו שהוא לה בעל חורגתה ופסול לחמותו כחמיו ולבעל חמותו שהוא בעל חורגתו, ובעל אחותו נמי פסול לאשתו שהרי ראשונים הן, ותנא דמתניתין דפסיל חתנים בגיסו אית ליה תרי קדושין בהאי עניינא ושני בראשון הוא, ואפשר דכל שני בראשון נמי אית ליה אבל ב' בב' לית ליה כיון דאיתפלג דרא.
[ב"ב קכ"ח ע"א] היה יודע לו בעדות ע"פ בקנין. עד שלא נעשה חתנו וכו'. אע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד מ"ט גזרת מלך הוא. ומסתברא דוקא שחתם בשטר עד שלא נעשה ח(ו)תנו אבל (היא) [היה] יודע לו בעדות ע"פ בקנין עד שלא נעשה ח(ו)תנו אינו חותם משנעשה ח(ו)תנו. והיכא דאתו בתרי לדינא ואייתי סהדי (בקרוב) [דקרוב] או פסול הוא ופסקוה לדינא ובתר (קמא) [כמה] יומי נתרחק, דאי הוה מסהיד האידנא כשר הוא, מסתברא כיון דאיפסיק ההוא דינא איפסיק ולא סתר דינא, דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה.
<h2>דף כט.</h2>
מתני' אי זהו א[ו]הב שושבינו. בגמרא פליגי אמוראי, חד אמר שושבינא פסול כל שבעת ימי המשתה וחד אמר יום ראשון בלבד. לא נחשדו ישראל על כך. להעיד שקר משום איבה ואהבה. ודוקא בעדות פליגי אבל בדין מודו ליה רבנן דפסול לו לדון (כאן) [דכיון] דסני ליה לא מצי להפוכי בזכותיה. [גמ' וחדא] לפסול בדין אחד שני דיינין ששונאין זה את זה. מתני' ומאיימין עליהן. מפרש בגמרא הכי אמרינן להו כשמאיימין עליהן סהדי שקרי אאוגרייהו זילי דכתיב [מלכים א' כ"א] והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו. הוא אמר לי. הלווה אמר לי. לא אמר כלום דעביד איניש דאמר פלוני נושה בו כדי שלא יחזיקוהו כעשיר. איש פלוני אמר לו שהוא חייב דהיינו עד מפי עד. עד שיאמר בפנינו הודה לו. שהיו שניהם [לפנינו], ולהודות לו נתכוון להיותנו עדים בדבר.
כתב הר"ז ז"ל מדקא מתניא כלה מתניתין בלשון יחיד, הוא [אמר לי] איש פלוני אמר לי, והכא קתני בלשון רבים בפנינו הודה לו ולא אמר עד שאמר בפני הודה, נראה לי שאם הודה לו בפני עד אחד לבדו שאין הודאתו כלום אפילו אמר אתה עדי, ולא משתבע אפומיה אם כפר בהודאתו [ולא מחייב אם הודה בהודאתו] ואמר משטה הייתי במילי דכדי עד שיאמר לשנים אתם עדי, והיינו דאמרינן התם בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] הודאה בפני שנים קיום שטרות בפני שלשה, כשם שקיום שטרות בפחות מג' אינו כלום כך הודאה בפחות משנים אינו כלום, ולא אמרינן בהא [שבועות מ' ע"א] כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה, לפי שעיקר חיובו פיו הוא שמחייבו בהודאתו ולא העדים, לפיכך (ד)צריך לדקדק בדבריו שלא יהו דברי השטאה וכל זמן שאין הודאתו בפני שנים אין הודאתו הודאה, ואע"ג דאמרינן [להלן ל' ע"ב] הודאה אחר הודאה מצטרפין ודא"ל לכל חד וחד בההוא מנה דאודי ליה קמך אודאי ליה קמי פלניא, אלמא הודאה קמי חד סהדא הודאה הוא, שאני התם דסוף סוף תרי סהדי נינהו ומצטרפין והוה ליה הודאה בפני שנים דנפקא לן מדין השטאה אבל בעד אחד כי ליכא אחרינא דמצטרף בהדיה אין הודאתו הודאה. וקשה לי דהא אליבא דנהרדעי דהלכתא (מיניהו) [כוותייהו] חזינן דלא צריך בהודאה אחר הודאה למימר בהאי מנה דאודאי ליה קמך אודאי ליה קמי פלניא, הילכך ש"מ דהודאה קמי עד אחד הודאה (מ"מ) [ד]כיון ששנים מחייבין אותו (ממקום אחר) [ממון, אחד] מחייבו שבועה. והא דאמר בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] הודאה בפני שנים, לאו למימרא דלא מקיימא מילתא אלא בשנים, אלא הא קמ"ל דאע"ג דבפני שנים הוא לא(ו) כתבינן עד אחר דאמר כתובו, ואי [אמר] כתובו כותבין אפילו בעד אחד.
מתני' שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב, זכאי. (דכל) [דכתיב (שמות כ"ג)] אחרי רבים להטות. אפילו שנים מזכין או מחייבין והשלישי אומר איני יודע יוסיפו דיינין. ואע"ג דאי הוה פליג עלייהו הוה בטל במיעוטו, כי אמר איני יודע הוי כמי שלא ישב בדין ונמצא הדין בשנים ואנן תלתא בעינן. [לשון הרמב"ם סנהדרין פ"ח ה"ב] ומוסיפין שנים, נמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר, אמרו שלשה חייב ושנים זכאי הרי זה חייב, אמרו שנים זכאי ושנים חייב ואחד אומר איני יודע [מוסיפים שנים, אבל אם אמרו ארבעה זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע], או שאמרו ג' זכאי ואחד חייב ואמר אחד איני יודע, בין שהיה זה שאמר איני יודע בתחילה או שאמר אחר, הולכין אחר הרוב. היו מחצה על מחצה ואחד אומר איני יודע, הרי אלו מוסיפין שנים אחרים, וכן אם נסתפק הדבר מוסיפין והולכין עד שבעים ואחד. הגיעו לשבעים ואחד ואמרו חמשה ושלשים חייב וחמשה ושלשים זכאי ואחד אומר איני יודע, נושאין ונותנין עמו עד שיחזור כדברי האחד ונמצאו ששה ושלשים מזכין או מחייבין, ואם לא חזר לא הוא ולא אחד מהם הרי הדבר ספק ומעמידין הממון בחזקת בעליו. כל זה כתב הרב ר' משה בספר שופטים בפרק (ט') [ח']. ונראה דגבי דיני ממונות לא אמרינן יוסיפו שנים, אלא מסלקין אותו דיין שאומר איני יודע ומותבין אחר במקומו, דזה שאומר איני יודע (נאמן) [כמאן] דליתיה כמו דאמרינן בסוף פ"ק בגמרא [י"ז ע"א] גבי דיני נפשות דא"ר אבהו במוסיפין עושין (ב"ב) [ב"ד] שקול לכתחילה, והוינן בה פשיטא, מהו דתימא האי דאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר טעמא שמעינן ליה, קמ"ל האי דקאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי, ואי אמר טעמא (ו)לא שמעינן ליה. כך שמעתי מפי חכם צרפתי.
גמ' אמר רב יהודה אמר רב צריך וכו'. כלומר, למה ליה למתנא במתניתין עד שיאמר בפנינו (הודו) [הודה] לו, אי למעוטי היכא דאודי בלא אפיה, הא תנא ליה רישא הוא אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום, אלא ודאי קא אתא לאשמועינן דצריך שיאמר אתם עדי. משטה אני בך פטור. ואע"ג (שאמרו) [ששמעו] עדים מאתמול שהודה לו הואיל ולא אמר להו אתם עדי, משטה הייתי בך, שוחק הייתי בך לפי שהיית שואלני מה שלא היה. הכמין. החביא, כמו [דברים י"ט] וארב ליה ואכמן ליה. והוא דקא טעין איהו, אבל אי לא (טעיתי) [טעין] משטה הייתי בך כשהודאתי אלא אמר לא אתן לך הבא עדים שהלויתני אין טוענין בשבילו אלא אומרים לו אחר שהודית לי שלם.
והוי יודע דהא דאמרינן אם לא טען אין טוענין לו, ה"מ בזמן שתבעו הלה והודה, כדתניא ברישא דברייתא מנה לי בידך אמר לו הן וכו', זהו שאמרו שאם לא טען ואמר משטה אני בך אין טוענין לו אבל אם [אמר] מעצמו בין בפניו בין שלא בפניו ולא אמר אתם עדי אפילו לא טען טוענין לו, והיינו דתנן במתניתין הוא אמר לי שהוא חייב לו [לא] אמר כלום, ולא קתני פטור כדקתני בבריתא, שמעינן מינה שאפילו לא טען טוענין לו, ועוד דקתני לה דומיא דאיש פלוני אמר לי שהוא (עד) [חייב לו] שהוא [עד] מפי עד ואין בדבריו ממש, וכן מצינו [ע"ב] לרב נחמן שטען לאותו שהיו קורין לו קב רשו, ואמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ואי לאו הכי מאי [קמ"ל] מתניתין היא, הוא אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום, ואי טעמא דמתניתין קמ"ל איבעי ליה למימר מ"ט אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, אלא הא נמי קמ"ל דאעפ"י שלא טען טוענין לו, ודמיא למאי דתניא בתוספתא [ב"מ פ"א ה"ו] הודאת בעל דין כמאה עדים, אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. והא דאמרינן וצריך לומר אתם עדי, דוקא בהודאה לחוד אבל בעדות דעלמא לא בעי אתם עדי, דגרסינן פרק האיש מקדש [קדושין מ"ג ע"א] אלא מעתה קדש האשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושין, ש"מ דלא בעינן אתם עדי אלא בהודאה דמצי למימר משטה אני בך.
<h2>דף כט:</h2>
לא היו דברים מעולם. לא הודיתי לך והרי יש עדים ששמעו לא הוחזק כפרן. מ"ט דכל מילתא דכדי, של חנם, כלומר, הואיל ואותה הודאה דברי רוח היו שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה. כילתא יריעה פרוסה סביבות המטה. עירי ושכבי להוו עליך סהדי. רוצה אתה (ר"ל) שיהו כל השומעים מעידים (בפני) [בין] ערים (בפני) [בין] ישנים, ולהכי אמר לו כן שמא יהא סבור שכלן ישנים ויאמר הן. אמר רב כהנא הא אמר לא. ודוקא דאמר לא, הא שתיק הוה הודאה אע"פ שהיה סבור שלא ישמעוהו העדים, והא איתמר עלה אמר רב פפא הא דאמר רב יהודה אמר רב צריך לומר אתם עדי לא שנא אמר לוה ל"ש אמר מלוה ושתיק לוה, דדוקא דאמר ליה לא, הא אי שתיק ליחייב. והוא הדין אם אמר מלוה כתובו לי ושתיק לוה דכותבין, דלא גרע משתיקה בתחילת הודאה.
קב רשו. קב מלא שטרי חוב יש לי עליו, רשו, כדמתרגמינן [דברים ט"ו] כלי גבר מרי רשו. מאן מסיק בי. למאן אני חייב כלום. אדם עשוי לומר לבריות מחוייבני מעות לפלוני להתרחק מעין רעה. שלא להשביע שלא ל[י]ראות שבע [מממון]. עכברא דשכיב אדינרי. עשיר שלא נהנה מממונו, כעכבר זה ששוכב אדינרי זהב ואינו נהנה מהם. אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אע"ג דאמרינן בגט פשוט [ב"ב קע"ה ע"א] שכיב מרע שהודה הודאתו הודאה, דאין אדם משטה בשעת מיתה, התם מיירי דעל (ידו) [ידי] תביעה הודה, אבל הכא [מיירי] שהודה מעצמו.
וקנו (מעצמו) [מידו] כותבין שטרי הודאה ואע"פ שלא אמר כתבו, (דהתם) [דסתם] קנין לכתיבה עומד. ואם לאו אין כותבין. ואע"ג דאמר להו אתם עדי וחייב לשלם לו, אפילו הכי ניחא ליה מלוה ע"פ ממלוה בשטר. שלשה. עשאן ב"ד והפקרן הפקר ויכולין לעשותה [למלוה] בשטר. בפני ג' שלא קנו מידו (מטפי) [כניפי] ויתבי. שלשה שהיו יושבין ובא והודה לו בפניהם הואיל ולא זמנום ולא (קראם) [קבצם] לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים, דדילמא אי לא הוו אלא תרי הוה מודי (לאו) [ליה] קמייהו ולא הוו מהדרי בתר בי דינא. דקבעי דוכתא. כדרך דיינין ושלחי שליחא בשמייהו ללוה למיתי קמיהו ואודי, והואיל ועמד בדין נעשה כמלוה בשטר שגלויה לכל, הילכך כתבינן. מקרקעי. קרקע (שקנה) [שהיה] ראובן מוחזק [בה] והודה לשמעון שהיה שלו. והלכתא כותבין. ואע"ג דלא קנו ולא אמר כתובו, דכיון דאמר בפני שנים אתם עדי כותבין שטר בלא קנין ונותנין לו, והא דגרסינן בכתובות [נ"ה ע"א] אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה לא קנו מיניה צריך אימלוכי ביה, משום דבההוא שעתא הוא דמקני וחיישינן דילמא הדר ביה אבל הכא שטרא גלויי מילתא בעלמא, דהא לא מצי למיהדר ביה. ומטלטלי אע"ג דאיתנהו בעינייהו. לא מבעיא היכא דליתנהו דאין כותבין דמלוה על פה ריעה ממלוה בשטר ולא ניחא ליה (לאודויי) [לאלומה], אלא אפילו איתנהו בעינייהו דצבורין ומונחין, דסלקא דעתא כיון דאודי ליה כל היכא דאיתנהו דידיה נינהו וכתבינן, קמ"ל כיון דמלוה להוצאה ניתנה שמא יוציאנה ולא ניחא ליה דליהוו שטרא עליהו.
ההיא אודיתא. שנים חתומין עליה. נעשה גדול. המוכר, דקי"ל [ב"ב קנ"ו ע"א] ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, הכי נמי כיון דבב' לא מצי כתבי אלא ברשותו [ודאי איהו] אמר להו. דאנן לא ידעינן. כלומר דיש דיינין הרבה שאינם בקיאים בהלכה זו שאמרנו דשנים שלא קנו מידו אין כותבין. דוכרן פתגמי. לא היה כתוב בו זכרון עדות בלשון עדים אלא זכרון דברים והוא לשון דיינין.
<h2>דף ל.</h2>
וכל לישנא [דבי] דינא. כל דבריהם כתבו בלשון דיינין ולא חתמו אלא שנים. ולא הוה כתיב ביה במותב וחד ליתוהי. כדאמרינן במסכת כתובות [כ"ב ע"א] שלשה שישבו לקיים ומת אחד מהם. היינו דריש לקיש, דאמר חזקה אין ב"ד כותבין שטר אלא כדת וכהלכה, והני ודאי תלתא הוו. לב"ד טועין. סבורין שיהו שנים כשרין לדין. בי דינא. הכל יודעין שאין שנים קרויין ב"ד. ב"ד דרבנא אשי. ודאי אינהו דידעי שאין ב"ד קרויין שנים. ואמר לן רבנא אשי. לכתוב לו דהוא היה שם מסתמא לא צוה לפחות משלשה לכתוב, והאי דנקט רב אשי, לפי שבית דינו היה ראש בימי רבינא ושניהם סדרו גמרא של תלמוד בבלי, כדאמרינן התם [ב"מ פ"ו ע"א] ראבינא ורב אשי סוף הוראה, ובימיו נאמרו דברים הללו והוקבעו בגמרא. והיכא דכתב ביה במותב תלתא ואית בהו חד קרוב אע"ג דלא כתבו קבלת קרובים מסתמא קבלוהו דקי"ל הלכתא אין חוששין לב"ד טועין. הרב בעל העיטור.
בבית לא אמר כלום. אינו נאמן, לפי שאין בידו ליטלו. בשדה דבריו קיימים. דמה לו לשקר, אם רצה היה נוטלן ונותנן לאותו שמעיד עליו. ואע"ג דעד אחד נאמן באיסורין [יבמות פ"ז ע"ב], ה"מ (לאסור) [להתיר] אבל לא לאסור, שא"כ יכול לאסור כל מה שיש לחבירו. ור"י ז"ל הקשה אמאי בשדה דבריו קיימים, ניחוש שמא עשה שלא להשביע את בניו. ותירץ דהכא מיירי כגון שעשאו כמוסר וראה והבין שלא היה עושה להשביע. וא"ת אעפ"י שאין בידו ליטלן, ניהמניה מגו דאיבעי שתיק. יש לומר שאין להאמינו בזה כלל, דאין זה מיגו, דאי שתיק מנחי התם ולא יבואו לידי אותו פלוני.
אם כמוסר. אם נראה להם כמוסר דבריו לבניו באמת בלשון צואה. כמערים. שהיה מתירא שלא יטלום בחייו או שלא יחזיקוהו בחזקת עשיר (לבסוף) [להוסיף] על יציאותיו. שהניח לו אביו ולא אמר לו היכן הם. בעל החלום. שר המראה חלומות בלילה. כך וכך הם (וכו') [מגיד לו כמה יש]. לא מעלין וכו'. ויכול להוציאן במקומן.
גמ' מכתב היכי כתבי במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי רבים. ר' יוחנן אמר זכאי. מדבריהם נזדכה. משמע דיש מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה. ואמרינן בגמרא מאי בינייהו, איכא בינייהו משום דלא תלך רכיל ר' יוחנן אית ליה לא תלך רכיל. ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב משום דמחזי כשקרא ור' אלעזר אית ליה דמר [ואית ליה דמר] הילכך כתבי הכי מדבריהם נזדכה פלוני. ירושלמי [יומא פ"ו ה"א]. ועמדו שני האנשים [דברים י"ט], מופנה להקיש לדון ממנו ג"ש, נאמר כאן שני אנשים ונאמר להלן [במדבר י"א] וישארו שני אנשים במחנה, מה שני אנשים האמור (לכאן) [להלן] אנשים ולא נשים ולא קטנים אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים, והרי למדנו שאין האשה דנה, מעתה אין האשה מעידה. אין עדותן מתקיימת בב"ד לפסוק הדין על פיהם עד שיעידו שניהם כאחד. וסתמא היא ולא ר' יהושע בן קרחה קאמר לה.
<h2>דף ל:</h2>
הודאה אחר הודאה. זה אומר בפני הודה לו באחד בשבת וזה אומר בפני הודה לו בשני בשבת. או הודאה אחר הלואה. זה אומר בפני הלוהו באחד בשבת וזה אומר בפני הודה לו בשני בשבת. [מצטרפי], דאיכא למימר בחד מנה קא מסהדי. הלואה אחר הודאה. מנה אחרינא הוא. (ו)מצטרפין (במכל) [דמכל] מקום שניהם מעידים שחייב לו מנה. מנה שחור. סלע ישנה.
<h2>דף לא.</h2>
[לא נחלקו בית שמאי ובית הלל וכו']. זה אומר מאתים זה אומר מנה דמכחישין זה את זה מצטרפין למנה, דיש בכלל מאתים מנה ולא אמרינן שניהם שקרניות (אלו) [אלא] הלך אחר הפחות שבשניהם. נחלקת עדותן. שהאחד שקרן ושוב אין כאן עדות. יש בכלל מאתים מנה. שניהם מעידין על מנה, ובאותו מנה אין מכחישין זה את זה. כי האי גונא. דתרי מיני ניהו, וכולי האי מכחשי אהדדי מי אמר. לדמי. זה אומר בפני הודה לו דמי חבית של יין וזה אמר דמי חבית של שמן דתרוויהו מסהדי אדמי חבית של יין.
ויש לעיין בהאי שמעתא, [כי] מאחר דחטים ושעורים (דרבא אמר כאן) [דאמר רבה בר נתן (ב"ק ל"ה ע"ב)] פטור הוא לגמרי, וכן שור הגדול שהזיק את הקטן, כדברי המזיק פטור הוא (אמ) מתשלומי [הקטן] מפני טענת התובע שהעיד על עצמו שלא הלוהו שעורים והניזק העיד על (ו)השור הגדול שלא הזיק את הקטן, א"כ כשיטעון התובע מנה הלויתי לך בניסן וזה כופר בו לגמרי ועד אחד מעידו כי כן הלוה לו מנה בניסן והאחר יאמר אני ראיתי שהלוה לו מנה בתשרי, איך יתחייב הנתבע לשלם בעדות השני המעיד בתשרי והרי התובע העיד על עצמו שלא הלוהו כלום והודאת בעל דין יותר ממאה עדים, ואפילו נאמר בו כי התובע לא יזכיר זמן הלואתו אלא יתבע ממנו כך, מנה הלויתיך סתם ולא ידעתי באיזה זמן ובאו עדים והעידו זה מניסן וזה מתשרי, כי עתה אין טענת התובע מכחשת (עדים) [עדות] העדים, מ"מ הרי התובע העיד על עצמו שלא הלוהו אלא מנה אחד, ומתוך דברי העדים הרי הלוה שני מ(י)נים, מעתה האחד מהם שקר מעיד ובהדי סהדי שקרי למה לי, וכן התשובה על מנה שחור ומנה לבן בזמן שהתובע מ[ז]כיר שחרותו ולבנותו, וכן דמי חבית של יין מתוך דמי חבית של שמן אם יאמר התובע חבית של שמן מכרתי לך ואתה חייב לי את דמיה, (וגלה) [והלה] כופר בו ובאו העדים והעיד(ו) אחד כדברי התובע והאחד מעיד שלא מכר לו כי אם חבית של יין וחייב לו את הדמים, האיך יצטרף זה עם חברו לחייבו דמי חבית יין והרי התובע מכחישו שלא מכר לו יין אלא שמן מעולם והרי זה דומה (לשעורים) [לשוורים] שוה בשוה, וכן [ב"ב נ"ו ע"ב] עדי חזקה זה אומר אכלה חטים וזה אומר אכלה שעורים שהם מצטרפין אע"פ שמכחישין זה את זה, אם המחזיק יאמר אכלתיה חטים שני חזקה האיך יצטרף העד המעיד בשעורים עם האחר, והרי חטים ושעורים לרבה בר נתן פטור לגמרי. כל אלה צריכין אומן לתרצן.
ויש קצת מן הדעות שאמרו שכל אלה התובע תובע את שתיהם והנתבע כופר בכל, והעדים, האחד מעיד על האחד והשני מעיד על האחרת, (כי) [וכן] הלואה אחר הלואה התובע תובע שני מ(י)נין אחד מניסן ואחד מתשרי והעדים העידו אחד מניסן ואחד מתשרי עדותן מצטרפת לחייבו מנה אע"פ שאין על כל מנה אלא עד אחד, וכן מנה שחור ולבן, הוא תובע את שניהם והעדים העידו אחד על השחור ואחד על הלבן ואע"פ שמכחישין זה את זה שהאחד יאמר [מנה] שחור [היה] שהלוהו והב' יאמר לו עמך הייתי ולא היה אלא לבן, מ"מ על מנה הם מעידים ומכלל תביעות התובע [הוא]. וכן דמי חבית יין ודמי חבית שמן הוא תובע את שתיהן והעדים מעידין אחד כך ואחד כך ואע"פ שמכחישין זה את זה מצטרפין, כי שניהם מודים בדמי חבית יין והם מכלל תביעותיו לפיכך הם מצטרפין, שאלו היה כך בין התובע והנתבע היה הנתבע חייב לשלם כדי הודאתו, אבל אם לא תבעו אלא אחד והעדים מעידים כך שאינם משוים שניהם עם תביעתו אינם מצטרפין.
והרב ראב"ד כתב בענין אחר, כי כל הכחשה שאינה בעיקר שרש הדבר הגורם לחיוב הממון או לעיקר קיום החזקה או לקיים כל דבר, בין שתהא ההכחשה בין התובע והנתבע או שתהא בין העדים עצמן או בין התובע והעדים, אינה הכחשה, הואיל ובעיקר קיום הדבר הם שוים, דקי"ל כר' יהושע וכר' שמעון בן אלעזר ואליבא דב"ה דיש בכלל מאתים מנה, הילכך בין הלואה אחר הלואה והלו[א]ה אחר הודאה והודאה אחר הודאה ומנה שחור ומנה לבן מצטרפין לפי שהן שוין בעיקר חיוב הממון דהיינו מסירת המנה מיד המלוה ליד הלוה, והכחשת הזמן אינה בגוף הממון, וכן השחרות והלבנות אינן עיקר חיוב הממון, וכל הכחשה שאינה (חוץ) מעיקר חיוב הממון אינה (העדאה) [הכחשה] כדי לבטל בה עיקר הממון שהם (שנים) [שוים בו] ודמיא לההיא דאמרינן בבבא בתרא [ל"א ע"א] נהי דאיתכחש באכילתא באבהתא מי איתכחוש, ואפילו בבת אחת נמי אמרינן אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים מצטרפין לחייבו מנה הואיל ושניהם שוין בו, ולעולם תופסין מהן הטענה המועטת שהם שוין בה, הואיל ואינם מכחישין זה את זה בשרש [הדבר] הגורם לחיוב הממון אבל בחבית של יין ושל שמן ואפילו בדמי חבית יין ודמי חבית שמן, אם הכחישו זה את זה [כגון] שזה אומר שמן מכר לו וזה אומר יין מכר לו [אין מצטרפין] כיון דמכחישו זה את זה בעיקר [הדבר] הגורם לחיוב ממון והיא מכירת השמן והיין אין עדותן מצטרפת דהיינו דומיא דשו[ור]ים [ב"ק ל"ה ע"ב], והא דאמרינן בדמי חבית של יין כגון שזה אומר דמי חבית של שמן הפקיד אצלו וזה אומר דמי חבית של יין הפקיד אצלו [עדותן מצטרפת] שאין היין והשמן עיקר (דין) כאן אלא (מצירת) [מסירת] המעות [מידו] לידו הוא העיקר, וכן לענין חזקה, [בזמן] שהן מכחישין זה את זה בשנים, זה אומר אכלה א' ב' ג' וזה אומר אכלה ד' ה' ו' אין מצטרפין, כי עיקר החזקה תלויה באכילת השנים, וכיון שכחש בעיקר אין מצטרפין, אבל אם הכחישו זה את זה באכילת חטים ושעורים בלבד אינה הכחשה, לפי שאין אכילת חטים ושעורים גורמת לחזקה, שהרי אפילו אכלה דוחן ועדשים הויא חזקה, והיינו דאמרינן התם [ב"ב נ"ו ע"ב] מאי איכא בין חיטי לשערי, בין חטי לשערי לא ידע[י] אינשי, כלומר אינם צריכין כאן לדקדק בין אכילת חטין לשעורין היות ואינה מעיקר החזקה, ולא בכל דוכתא אמרינן בין חטי לשערי לא דייקי אינשי, שאם אמר אחד כור חטין הפקיד אצלו וזה אומר כור שעורים אין מצטרפין, שהרי אין שעורין בכלל חטין, אלא בהאי דוכתא הוא דאמרינן הכי כדפרישנא.
אחד אומר בדיוטה העליונה הלוהו מנה, דיוטא, עלייה הבולטת לרשות הרבים על פ[נ]י רחב הבית ובני רשות הרבים עוברים תחתיהן. וצרף רבי עדותן כר' יהושע בן קרחה דתרויהו מנה מחייבי ליה. ואע"ג דאמר [ל' ע"ב] רב יהודה אמר רב עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות, ודייקינן מינה בבדיקות הוא דכשרה אבל בחקירות פסולה, וחקירות היא באי זה שבוע באי זו שנה באי זו חודש בכמה בחודש באיזה יום באיזו שעה באי זה מקום, הכחשת הדיוטה אינה הכחשת חקירות, (כאן) [כיון] שבבית אחד העידו שניהם כחד מקום דמי לגבי דיני ממונות, ובין דיוטה תחתונה לעליונה לא דייקי אינשי. כך כתב הר"ז ז"ל, אבל הרי"ף ז"ל לא הביא הא דאמר רב יהודה אמר רב, נראה שדעת הגאון ז"ל דהא דרב יהודה ליתה, דקי"ל כנהרדעי דאמרי הלואה אחר הלואה מצטרפי, והא ודאי הכחשת הזמן הכחשת חקירות היא ואעפי"כ אינה הכחשה (היא), כיון דבעיקר הממון לא מכחשי אהדדי כמו שפירש הראב"ד ז"ל לעיל, וממילא שמעינן מינה דליתא לדרב יהודה, הלכך אחד אומר בדיוטה העליונה ואחד אומר בדיוטה התחתונה דצירף רבי עדותן, הוא הדין אם זה אומר במזרח וזה אומר במערב (העיד) [העיר] דמצטרפין עדותן.
בתר עשרין ותרתין שנין דאיתמר בבי מדרשא נפקא ההוא תלמידא, ודבר לשון הרע היה. מתני' כל זמן שמביא ראיה. הבא לב"ד ולא היה שטר זכותו בידו ויצא מב"ד חייב ולאחר זמן מצא שטר זכותו והביאו. סותר את הדין. ב"ד סותרין דין שפסקו ומחייבין את שכנגדו. הבא [ראייה]. שטר זכותך. גמ' אמר רבה בר רב הונא הלכה כרשב"ג. ולית הלכתא כחכמים אפילו בדיעבד, אלא מאן דעבד כחכמים מהדרינן ליה. מתני' הרי זו אינה כלום. שהרי אמר אין לי וחיישינן שמא זייף או שכר עדים. קרבו פלוני ופלוני וכו'. אפילו רשב"ג מודה שכיון שהיה יודע בהם (דאמר) [ואמר] אין לי ודאי שקרנים הם. פונדתו. חגורתו.
גמ' אמר רבה בר בר חנא הלכה כחכמים. וכ"ש אם אמר קרבו פלוני ופלוני [ויעידוני] או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו, שאינה כלום. ואם אמרו לו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה ובאו לו עדים ממדינת הים או שהיה דוסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים מביא וסותר. לרבינו אפרים ז"ל דוקא דאתו בתרי ואמרי אנן ידעינן דההיא שעתא דאמר הכי בבי דינא דההוא דסקיא לא הות גביה. וקטן דלא ידע במילי דאבוה אע"ג דאמר אין לי עדים לעולם מביא ראיה וסותר אבל גדול כיון שאמר אין לי עדים אינו סותר, ודוקא באמרו לו הבא עדים, אבל אמרו לו יש לך עדים ואמר אין לי עדים ולא אמרו לו הבא, לעולם מביא.
ההוא ינוקא דאתא לדינא. אע"ג דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים, מיירי בשטר שיש בו רבית או כתובת אשה דנזקקין. א"נ (אמר) רב נחמן אזיל לטעמיה דלית ליה אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כדאמר בערכין בפרק שום היתומים [כ"ב ע"א] אמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי, כיון דשמענא להא דאמר הונא חברין יתמי (ואכלי) [דאכלי] דלאו דידהו ניזלו בתר שבקיהו מזדקיקנא.
אותיות נקנות במסירה. המוסר שטר חוב לחברו קנה החוב במסירת האותיות, ומילתיה דרבי בהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ו ע"א]. קלתיה. שרפתו, הילכך מה לה לשקר.
<h2>דף לא:</h2>
איתחזק (שיקרא) [שטרא] בבי דינא. יש מפרשים שכתוב בו הנפק ולא אלימי איהי לאפקועי מעשה ב"ד. ולא יתכן מ"מ ניהמנה מגו דאיבעיא קלתה, אלא נראה לפרש איתחזקה בבי דינא שראוה ב"ד (בי"ד) [בידה], וכן ההיא דסוף מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"ב] (כגון שחוזרה) כגון שהוחזק כתב ידן בבית דין.
סמפון. (ב)שובר ויוצא מתחת ידי לוה כמשפט[ו]. (יתקין) [יתקיים] בחותמיו. יעידו בב"ד על חתימת ידיהם וכשר. אין עליו עדים והרי השטרות עם השובר יוצא[ים] מתחת ידי שליש כשר. או שיצא אחר חתום. שטרות בתוך שטר המלוה וכתב השובר תחת חתימת העדים כשר, שהרי המלוה עצמו מוחזק בשטרו ואי לאו דפרעיה לא הוה שביק למיכתב תבריה בגויה. עד שיסתום טענותיו. שיאמר אין לי עדים אין לי ראיה. דסקיא. שק של עור שהיו שטרותיו של אביו מונחות (שלא אביו) [בו]. התוקף את חברו בדין. בעל דין קשה (ומטריחו אין) [ומטריח ואין] חברו רוצה (לדוק') [לדון] כאן אלא במקום ועד של תלמידי חכמים שיהא זה בוש מהם. יוציא מנה על מנה. מהכא משמע דהיכא שכופין ללכת לבית הועד כגון דקאמר מלוה ויצא הלוה התם בבית הועד פטור מתביעתו, דלא משלם ליה מלוה הוצאותיו, מדקא מתמה הכא מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה, ש"מ דמפסיד מה שהוציא. שנתעצמו. שנעשו קשים זה על זה.
כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני. ומסתברא דלא מצי אמר מאיזה טעם (בנתוני) [דנתוני] אלא היכא שנתעצמו בדין (ולמה) [ולוה] אומר נלך לבית הועד וכפו אותו לדון כאן, ומאחר שכפו אותו מצי למימר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני אבל מלוה לא מצי אמר, א"נ לוה בשנתרצו שניהם לדון כאן לא מצי אמר חד מינייהו אלא א"כ התנו. והדין דין אמת. ואפילו בשכפאו לדון בעירו, אין כותבין לו אלא פלוני טען כך ופלוני טען כך ואנו חייבנו את פלוני מכך וכך או זכינו את פלוני ותלמידי חכמים שבמקום הועד יראו אם יפה חייבו ואם יפה (יזכו) [זיכו] לפי טענותיהם, אבל אין צריכין לגלות טעמי החיוב והפטור, דהא רב פפא בפרק אי זהו נשך [ב"מ ס"ט ע"ב] לא גלה לו הטעם כי אם לכבוד עצמו לנקות את עצמו מן החשד. כך כתב רת"ם ז"ל. מיהו רבינו האיי ז"ל בתשובה לא חלק בזה.
אפילו מטבריא לציפורי. אעפ"י שישיבת טבריא גדולה משל צפורי הלך אחריו לצפורי. ה"מ היכא דניחא ליה למלוה לדון כאן אבל היכא דלא ניחא ליה למלוה לדון כאן אלא לילך לבית הועד עבד לוה לאיש מלוה, וכופין ב"ד שבעירו את הלוה לילך לבית הועד ובכל מקום שיש חכמים גדולים ומומחים מהם. ואיכא דמדקדק טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל בתביעה אחריתי לא מצי אמר לילך לבית הועד. ורבינו האיי ז"ל כתב דוקא מלוה שנתברר בידו דבר החוב אבל ב"ח אחר כופין אותו ודן בעירו, ואם הוצרך הדבר לשאול כותבין ושולחין. והרב בעל העיטור ז"ל כתב מסתברא כל היכא דליכא למימר יוציא מנה על מנה כופין אותו לילך לבית הועד, והלכתא מלוה לאו דוקא אלא כל תובע קאמר אפילו נזקין וגזלה, והוא שיש עדים בהלואה וגזלה אבל בטענה לחודא לא. (אמר). והיכא דקאמר ליה לוה אנא עבידנא אזוזיקנא (דליה) [דילך] ונלך לבית הועד [כופין המלוה והולך לבית הועד]. והיכא דאמר ליה נכתוב טענותיו לבית הועד מסתברא דמלוה מצי מעכב אע"ג דלית בה אזוזיקנא, מדגרסינן בפ"ק [דמכות ו' ע"ב] שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן, והוא הדין מפי הכתב, וחד טעמא הוא כדאמרינן [ספרי שופטים] מפיהם ולא מפי תורגמן ולא מפי כתבם [יבמות ל"א ע"ב] ולא עד מפי עד, והילכך כופין אותו ודן בעירו, ואע"ג דההיא גבי עדים, קא ילפינן מינה בעלי דינין לפי שאין הדיין יכול לחקור הדבר על פי הכתב.
<h2>דף לב.</h2>
אחד דיני ממונות וכו' בדרישה וחקירה. חקירות ובדיקות שחוקרין את העדים שנאמר [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת וכו'. דיני ממונות בג'. כדיליפנא בפ"ק [ב' ע"ב]. פותחין תחילה משאו ומתנו של דין. בין לזכות בין לחובה. באיזו שירצו אבל בדיני נפשות פותחין לזכות, דאמרינן ליה אי לא קטלת לא תדחל. מטין ע"פ אחד. מטין את הדין אחרי המרובין על פי דיין אחד כגון שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי. דיני נפשות מטין על פי אחד [לזכות]. שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי אבל [ל]חובה אין מטין אחר הרוב אלא א"כ רבו המחייבין על המזכין שנים כדאמרן בפ"ק [ב' ע"א] מלא תהיה אחרי רבים לרעות [שמות כ"ג].
מתני' מחזירין וסותרין [את] הדין, לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה. ואין מחזירין לחובה. בגמרא [ל"ג ע"ב] יליף [לה]. הכל מלמדין. אפילו התלמידים היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו ב"ד על כך. המלמד חובה. דיין שהתחיל להביא ראייה תחילה לחובה יכול לחזור בו ולזכות. ואינו חוזר ומלמד חובה. וסברה היא, דכתיב [במדבר ל"ה] והצילו העדה, ובגמרא [ל"ד ע"א] מוקים לה בשעת משא ומתן, דמתוך שאתה אומר שלא יחזור הוא מחזיר אחר ראיות להעמיד דבריו שמא ימצא ראיות נכונות אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים חוזר ומלמד חובה.
גמ' באחד בניסן לשמיטה. בגמרא מפרש אמאי נקט שמטה, דאשמעינן רבותא דאפילו בשמיטה דלא שכיחי אינשי דמוזפי דליכא למימר שמא אחרו וכתבוהו דלא מרע ליה לשטרא שהכל מרננין אחריו לומר מזויף, ואי לאו דהוו בו ביום לא הוו מרעי למלתייהו, אפילו הכי כיון דשביעית אינה משמטת אלא בסוף מכשרינן ליה ואמרינן שמא אחרוהו וכתבוהו. [ש]זמנו כתוב. זמנו מוכיח שנכתב באחד בניסן והוציאו בעל חוב על חבירו [על ידי משכון] או ע"י פרוזבול או שהגיע זמנו לגבות קודם ראש השנה של שמינית, ושביעית אינה משמטת אלא בסופה דכתיב [דברים ט"ו] מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה קדם ותבעו. חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו קודם לכן, [קודם] לכן ראו המלוה במקום הכתוב בשטר והוטל עליהם לכתוב השטר ואחרו מלכתבו עד אחד בניסן וכתבו במקום שאמורים המזימין ולא כתבו בו שם המקום שנכתב שם [השטר] אלא היכן שראו המלוה שם, ואע"ג דאמרינן בגט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] כי יתיבו בהיני כתובו בהיני ואע"ג דמימסרן לכו מילי בשילי מיהו אי (מתבו) [כתבו] [ב]שילי לא מיפסלי בהכי, וההיא עצה טובה קמ"ל שלא יביאוהו לידי הזמה דלא לימרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם [בהיני].
שטרי חוב המוקדמים ליכתב קודם המלוה. פסולין. דאתו למטרף לקוחות מזמן שכתוב שלא כדין וקנסינן היתירא משום איסורא ופסול אפילו מזמן שני כדאיתא באיזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א]. והמאוחרין. שבאו עדים ואמרו יודעין אנו במלוה זו שקדמה לזמן שכתוב כאן. כשרים. דמעליותא היא, דמחל ליה לשעבודא עד השתא. אלמא לא בעי דרישה וחקירה, דא"כ היכי מתרצינן למילתא דשטרא נימא זייפא הוא ולא ראו עדים החתומים בו את המלוה, ואי משום הנך סהדי אחריתי תיהוי כמלוה על פה ולא תטרוף לקוחות דמלוה על פה לא טרפא ממשעבדי דלית לה קלא.
<h2>דף לב:</h2>
מרומה. שהב"ד מכירין בתובע זה שהוא רמאי. תימה הא דאמרינן [שבועות ל' ע"ב] מניין לדיין שיודע בדין מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אותו אחתכנו ת"ל [שמות כ"ג] מדבר שקר תרחק שאין לו להזדקק בו. תריץ דהכא מיירי כגון שאינו יודע בבירור אם דין זה מרומה אם לאו. אחד לדין ואחד לפשרה. צדק דין שלך, צדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף אחר האחד יותר מחבירו. שתיהן (תובעות) [טובעות]. שתדחק זו את זו. ואם בזו אחר זו. שתלך האחת אל היבשה עד שתעבור חברתה ואחר כך תעבור היא. מעלות בית חורון. מקום צר ואין דרך לנטות ימין ושמאל. אם עולות שתיהן. כגון זו עולה מצד זו (שזו) [וזו] בצד זו (ומגעות) [ופוגעות] זו בזו בראש חודו (שלהן) [של הר] והבקעה עמוקה מימין ומשמאל. אחר חכמים לישיבה. בית הועד ששם ב"ד קבוע [כגון] אחר ר' אליעזר ללוד, וכן כולן כל (אחת ואחת) אחד ואחד למקומו.
<h2>דף לג.</h2>
גמ' מה שעשה עשוי. אלמא לא הדר ביה. לא קשיא כאן במומחה כאן בשאינו מומחה. פירש הרי"ף כי קתני מתניתין מחזירין בשאינו מומחה, ומה שעשה עשוי במומחה, וקא פריך מומחה הא קתני סופא אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם, דכל היכא דקאמר פטור הדר (בעיא) [דינא], וקשיא רישא לסופא. אמר רב נחמן לא קשיא. רישא דבכורות [כ"ט ע"א] במומחה, שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין, הילכך לא הוה למידן קמיה, ומשום הכי מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, סיפא דבכורות בשאין גדול ממנו בחכמה ובמנין. אית דמקשו על הרי"ף ז"ל היאך עלה בדעתו בפירוש דברי רב יוסף לאוקמה למתניתין דבכורות במומחה, והא קתני רישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור וכו', ועלה קתני דן את הדין. וזו אינה קושיא, שהמומחה השנוי במשנה זו לענין בכורות הוא מומחה גמור דגמיר וסביר ונקיט רשותא, וכל דלא נקיט רשותא להתיר בכורות הדיוט הוא כדאמרינן (בהביא) [בהדיא] בפרק יום הכפורים [יומא ע"ח ע"א] דבר זה הניחו לו לבית הנשיא להתגדר בו, ומשום הכי קתני מי שאינו מומחה שלא נטל רשות וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר ומשלם מביתו מאי טעמא פושע הוא מזיק הוא דלא הוה ליה למיחזי בלא רשותא ועלה קתני שאם דן את הדין וטעה משלם כיון דלא נקיט רשותא, ואם היה מומחה לב"ד, כלומר שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין, פטור מלשלם אע"ג דלא נקיט רשותא [אבל אי נקיט רשותא] אע"פ שיש גדול ממנו פטור כדאמר רב נחמן גופיה בפ"ק [ה' ע"א]. זהו הנכון לענין [ה]שמועה, וכן פירש"י ז"ל, אבל לא לענין פסק הלכה, (בהא) [דהא] סוגיין דפ"ק [ו' ע"א] דמתניתין דבכורות בשאינו מומחה, מרומיא דרמא ליה ר' אבא לר' אבהו, [ועוד דקי"ל כפירוקא דרב חסדא דהוא מסקנא דשמעתא כדאמר רבינו ז"ל], ועוד דהא רבינא דהוא בתרא אסקיה לתירוציה דרב חסדא, אלמא הלכתא כוותיה.
רב ששת אמר לא קשיא וכו'. רב ששת בא לתרץ מתניתין דבכורות עם מתניתין דהכא, מתניתין דקתני הכא מחזירין שטעה בדבר משנה שטעותו מצוי במשנה, ומיירי בין מומחה בין אינו מומחה, ומתניתין דבכורות שטעה בשקול הדעת, ורישא באינו מומחה וסופא במומחה. שקול הדעת. לקמן מפרש. אפילו טעה בדר' חייא. האי משנה דקאמרינן, מי אמרינן דאפילו טעה בתוספתא דר' חייא ור' הושעיא שהם סדרו סדר התוספתא וסתמו מה (שחתמו) [שסתמו] ולא הויא עיקר כ"כ כמשנתינו שסתמה רבי שהיה נשיא ודקדקו עמו בדברים והעמידום על בורים. ואפילו בדרב ושמואל. במימרא דידהו שפסקו מסברא שלהם ולא הויא מתניתין אלא סברא. אטו אנן קטלי (אנן) קני באגמא אנן. אחר שאמרתי לך שאף הטועה בדבר האמוריים אחרונים חוזר מאי גריעותן מאחרים. קטלי קני. קוצצי קנים ומלקטי עצים. וסוגיין דעלמא כאידך. רוב הדיינין נראין להם דברי השני, ופירוש הסוגיין הלוך הדיינין כחד מינייהו ואזל איהו ועביד כאידך. רב חסדא נמי (מהדם) [מהדר] לעיל לשנויי מתניתין [דן] את הדין, אידי ואידי שטעה בשקול הדעת, מתניתין דבכורות נשא ונתן ביד, שהוא עצמו גבה מזה ונתן לזה, ומתניתין דהכא בשלא נשא ונתן ביד אלא צוה לבעל דין שיתן לו. בשלמא חייב את הזכאי שפיר מצית לאוקומה בנושא ונותן ביד, שנטל מן הזכאי בידו ממש שלא כדין ונתנו לתובע. אלא זכה את החייב. על כרחיך לא שייך האי לישנא אלא במזכה את הנתבע שהיה חייב לשלם ואמר ליה פטור אתה דאין לשון זכאי אלא נקי ופטור.
ואיכא דקשיא ליה על הרב אלפס ז"ל, דהאי דאוקימנא לההיא מתניתין דבכורות בשנשא ונתן ביד (כל) [כי] היכי דלא נסתמוה כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, ואנן השתא קי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, הילכך ליתיה לאוקימתא דר' (אלעזר) [אלעאי] התם ולא לשיטיא דרב חסדא דהכא. והרי"ף כבר נזהר מזה בסוף דבריו, כי אית ליה לר"מ דינא דגרמי בניזקין אבל גבי דינא לית ליה, ומתניתין דבכורות הכי מפרש לה הרב ז"ל, דן את [הדין] לימא תנן סתמא כר' מאיר ולא כרבנן, דהא ר' מאיר דאין דינא דגרמי במקום אחר [ב"ק ק' ע"א] גבי מחיצת הכרם שנפרצה, ומשני א"ר אלעאי אמר רב כגון שנשא ונתן ביד ואפילו לר"מ דדאין דינא דגרמי (דעלמא מאי) [בעלמא ה"מ] בנזקין אבל גבי דינא לא, והכי נראה דא"כ דר' אלעאי לא אוקמה [אלא] אליבא דרבנן אכתי הוה ליה לאקשויי לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר, והיינו דקא פריך בבבא [קמא] [שם] גבי ההוא עובדא (כריש) [דריש] לקיש דאחוי דינרא לר' אלעזר וכו', וקא פריך התם הי(א) ר' מאיר, אלימא ר' מאיר דדן את הדין, והא אמר ר' אלעא דאפילו לר' מאיר גבי דינא בעי והוא שנשא ונתן ביד, אלא הא ר' מאיר דמחיצת הכרם וכו'. ובההוא [שם קי"ז ע"ב] מטכסא דר' אבא דהוי מחייבי ליה ממתניתין דדן את הדין ומשום דינא דגרמי, וקאמר להו ר' אלעאי והוא שנשא ונתן ביד, וא"ל זיל לקמיה דריש לקיש דדאין דינא דגרמי, ה"פ זיל לקמיה דריש לקיש דהוא יודע סתמא דמתניתין דדאין דינא דגרמי אבל אני איני זוכרה שקבלתיה ושכחתיה, הילכך הא אוקמתא דר' אלעא גבי דינא אוקמתא מעלייתא ואליבא דדברי הכל וליכא מאן דפליג עלה, וגם רב חסדא לא אתא לדחויי להא דר' מאיר דכיון דמחזירין לא מפקא מדר"מ כלל אלא דלא ס"ל לרב חסדא לחיובי דיין בגרמא דעלמא ולא בעי נמי למיפטריה ו[ל]אפסודי לבעל דינא ומשום הכי אמר מחזירין, וכיון דמדינא מחזירין ולא קם דינא אע"פ שאין הדבר מצוי שיחזור לבעליו פטור ולא מחייבינן משום דינא דגרמי כדאמרינן בגמרא [ע"א] בטועה בדבר משנה גבי פרה דר' טרפון כיון דאילו הות פרה הוה הדרא דינא לאו דינא ולא כלום עבדת הכי נמי דליתה לאו כלום עבדת ופטירת.
ופירושא דמילתא דכל היכא דקם דינא הוא דמיקרי דינא דגרמי, דברי היזיקיה, דמההיא שעתא דאסיק עלה שמא דטרפת אסרה ודמי למוחל [כתובות פ"ה ע"ב] ומסור [ב"ק קי"ז ע"א] ולכל אבזריהו, דהתם נמי כיון דאוקמינהו עליה מיקל אקלייה, שזה היה ממון המשתמר והוא הוציאו מרשות הבעלים כשהראהו, אבל כל היכא דלא קם דינא לאו כלום עבד דלא בריא היזקיה ואפילו עשה הוא מעשה על פיו פטור דגרמא בנזקין מקרי, למה זה דומה למשיא עצה לחברו והפסיד על ידו שאינו בדין שישלם, וזהו טעם [ע"ו ע"ב] שסא בו כלב שסא בו נחש דפטור, וכן [ב"ב צ"ב ע"א] המוכר פירות לחברו ולא צמחו שאינו משלם דמי הוצאה ואע"פ שהטעהו, ואע"ג [ב"ק צ"ט ע"ב] דמראה דינר לשולחני חייב, התם כיון דצריך למיגמר וחזי פושע [הוא] דשכיח בהו טעותא טפי, וה"ל כמאן דליתיה דיינא בדינא, א"נ כמי שאינו מומחה וראה את הבכור נשחט על פיו שמשלם, דמזיק הוא, והיינו נמי דאמרינן בגמרא [ע"א] ולאו כלום עבדת, דאלמא גרמא בעלמא הוא ולאו דינא דגרמי ותמה על עצמך לא יהא הדיין אלא כמסור הרי חלקו בו בין שנשא ונתן ביד בין שהראה בלבד כדמפורש בדוכתא בפרק הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ז ע"א], ושמעת מינה שאפילו לדברי ר"מ אין כל הגורם בדבור כעושה מעשה ואע"פ שאמרו גבי מסור שאם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי, דיין אינו עושה מעצמו, שהרי קבלוהו בעלי דינין עליהם וגמיר למידן, ואי נמי לא קבלוהו וגמיר וסביר או בתלתא ואיכא בינייהו חד דגמיר למידן והתובע צווח לפניו לדין ודן דמצוה (הבה) [רבה] עביד ורחמנא אנסיה ופקדיה למידן להו דינא (וליכא) [וליביה] אנסיה למטעא הלכך לא דמי למסור דקא עביד אסורא רבה אלא מאן דליתיה מומחה ולא קבלוהו ודאי כיון דאשרה בעלמא הוא [ז' ע"ב] ואיסורא עבד כמסור שראה מעצמו דמי ומחייב כדברי הרי"ף ז"ל.
והא דאמרינן טעה בדבר משנה חוזר ואינו משלם, טעמיה נמי משום דלא דיינינן הכא דינא דגרמי דמינס אניס ולא גרע ממסור כדפרישית, אבל ודאי אי נשא ונתן ביד וליתנה לממונא דתהדר, אומר אני שאפילו טועה בדבר משנה נמי משלם כטועה בשקול הדעת, וכן נראה מדברי הרב ר' יצחק ז"ל. ויש מפרשים דטעה בדבר משנה לא שנא נשא ונתן ביד ול"ש (נשא) לא נשא ונתן פטור דמינס אניס. האי מומחה דאמרינן בהאי שמעתא שדר בה רב שרירא ז"ל אי זהו יחיד מומחה, דחשיב בדורו דפקיע במשנה ובתלמוד ופקיע בשקול הדעת ומעיין בדיניה כמה שני ומנסו ליה זימני סגיאין ולא חזו ליה טעותא כגון ההוא מומחה לרבים, ועקר לשון מומחה, מנוסה, כדתנן [שבת ס' ע"א] ולא בקמיע בזמן שאינו מומחה ומפרש בגמרא מיתמחי קמיעא הילכך דין מומחה מנוסה לרבים וחוכמתו מפורסמת וגלויה לרבים.
ובענין טעה בשקול הדעת כתב הרב חמשה בבי כמו שכתוב בהלכות. והיה לו לכתוב השישית שלשה הדיוטות שטעו. ונ"ל דג' הדיוטות שטעו דינם כדין יחיד מומחה, דאי נקיט רשותא מבי ריש גלותא א"נ קבלינון עליהו בעלי דינא הדר דינא ולא משלמי, ואי לא נקיט רשותא ולא קבלינון בעלי דינא אם לא נשאו ונתנו ביד הדר דינא ולא משלמי, ואם נשאו ונתנו ביד קם דינא ומשלמי. מיהו הא מלתא קא מבעיא לי היכא דאזלו בתר רובא, כגון שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי וטעו השנים כיצד משלמי. ונראה לי ד[ב]ההוא פסקא דאחר כך מכניסים את השני בפרק דיני ממונות [ל' ע"א] תנן דהכי דינא, דמאן דאמר זכאי לא משלם מנתא בהדייהו, דאמר להו אי לדידי ציתיתו אתון נמי לא שלימתון, ואינהו נמי לא משלמי מנתא דידיה דלימרו ליה אי לאו את בהדן לא הוה סליק דינא מידי, אלא השנים שטעו משלמי מנתיהו בלחוד וקם דינא גבי מנתיהו אבל לגבי חלק השלישי אמרינן דהדר דינא, דכל היכא דאית ליה לבעל דין פסידא לא אמרינן מה שעשה עשוי ומחזירין הדין, וכל הני מילי דאמרי שטעה בשקול הדעת אבל טעה בדבר משנה לא שנא מומחה ולא שנא שאינו מומחה הדר דינא ולא משלמי. ואפילו א"א להחזיר את הדין לא משלם, כגון פרה של בית מנחם דליתא דתהדר, שהרי האכילה ר' טרפון לכלבים דקא אמרינן עלה בגמרא כיון דאי איתא הדרא בעינא אשתכח דדינך לאו דינא ולא כלום עבדת לא תשלם, ש"מ כל היכא דהדר דינא לא עבד ולא כלום ולא מחיבי ליה משום דינא דגרמי.
<h2>דף לג:</h2>
כגון שהיה לו משכון. לתובע (את) [מן] הנתבע וזכה הדיין את הלוה ונטל המשכון מיד המלוה והחזירוהו ללוה. טימא את הטהור נמי משכחת לה נשא ונתן ביד, דנגע בהו שרץ כשבא זה לשאול לפניו על דבר הספק הנולד לו בטהרותיו ואמר לו הדיין טמאים הם ונטל השרץ והשליך עליהם שלא יהא עוד ספק בדבר (ואם) [והם] לא היו אלא טהורות. טהר את הטמא. ונטלן הדיין עצמו וערבן עם פירות אחרים שלא [נ]שאל, ונמצא שטעה לוקח והרי הכל טמא. וקי"ל כרב חסדא, חדא דהוה ליה מסקנא דשמעתא כוותיה, ועוד דהא אוקימנא להאי מתניתין בבכורות [כ"ח ע"ב] בשנשא ונתן ביד כדאוקמיה רב חסדא הכא.
<h2>דף לד:</h2>
מתני' דנין ביום. משא ומתן של דין. וגומרין בלילה אם רצו. [גמ'] יום לתחילת דין ולילה לגמר דין. ואפכא ליכא למימר, דמשא ומתן צריך לעשות ביום משום דביום יש יותר צלילות הדעת כדאמרינן בעלמא [ערובין ס"ה ע"א] מ"ט צילא שמעתתך א"ל דיממא אינון. ביום הנחילו את בניו. משפט נחלות ביום. ירושלמי [ה"ו] מנין שאם טעו ודנו בלילה שדיניהן דין שנאמר [שמות י"ח] ושפטו את העם בכל עת.
ההוא סמיא דהוה בשביבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא ועל כרחין סומא באחת מעיניו (דאי היא) [הוה], דסומא בשתי עיניו פסול לדין, דומיא דלילה דאין דנין, וכדגרסינן ביש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] היה יודע בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול, וכל הפסול להעיד פסול לדון [נדה מ"ט ע"ב] אבל סומא באחת מעיניו הוה. לאיתויי סומא באחת מעיניו ור"מ היא דמקיש ריבין לנגעים, ומה בנגעים פסול דכתיב [ויקרא י"ג] לכל מראה עיני הכהן אף בדינין פסול. סתמא אחרינא אשכח דמכשר סומין. בלילה. דומיא דסומא, דהא כל אינשי לא מצו למיחזי בלילה וכו'. סתמא דרבים עדיף. דההיא ר"מ היא, וכיון דבדוכתא אחריתי הדר רבי וסתם כרבנן עבדינן כותיהו. משום דתני לה להא דדנין בלילה גבי הלכתא דדיני הכא (מסנהדרין) [בסנהדרין] תנינא גבי ממונות, ש"מ עיקר הוא למילף מינה, דאלו מההיא דכל הכשר במסכת נדה [מ"ט ע"ב] תניא אגב גררא, דתניא התם כי ה"מ טובא בפרק בא סימן [שם מ"ט ע"א], הילכך לאו אליבא דהלכתא סתמיה אלא משום דמצרף ותני הנך דדמו אהדדי כגון כל שחייבין בראשית הגז חייבין במתנות ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז ודכותא טובא.
רצו עושים דין. הן השומעים רשאים ושליטים להיות מחזיקים כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו. שנים אין עושין דין. דמתחלתן לא נראו להיות דיינין. אבל בלילה. שאין ראוי לדין. כותבין (דאין) [ואין] עושין דין אפילו למחר, שמתחילה לא נראו לישב שם לשם דין.
<h2>דף לה.</h2>
דיני נפשות דנין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה. אם זכוהו ביום ראשון פוסקין דינו מיד והולך לו אבל אם לא יוכלו לזכותו ביום ראשון אין פוסקין דינו לחובה אלא מלינין אותו עד למחר שמא ימצאו לו זכות הלילה. אמרינן בגמרא מה"מ א"ר חנינא דאמר קרא [ישעי' א'] מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים, כלומר רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו ועתה כשאין עושין כן הרי הן כמרצחים.
רבא אמר מהכא [ישעי' א'] למדו הטב דרשו משפט אשרו חמוץ, אשרו דיין שמחמץ את דינו, ואידך אשרו חמוץ, פירש"י ז"ל דאתי להך דרשא דאמרינן בבבא קמא [מ"ו ע"א] מנין שנזקקין לתובע תחילה כגון התובע חבירו לדין שהלוהו וזה טוענו משכן היה לי בידך ונתקלקל או אבד (נזדקי') [נזקקין] ב"ד תחילה לתובע עד שיהא ממונו בידו ואח"כ נזקקים לדין המשכון שנאמר אשרו חמוץ (הזקיקו) [החזיקו] את הנגזל ולא את הגוזל. והשתא צריך לומר שיש שטר למלוה, דאי לאו הכי מהימן לוה מיגו דאי בעי אמר פרעתיך. ותימה ה"ד, אם יש ללוה עדים מזומנין או שטוען דתוך שלשים יום יביא עדים נצית ליה, דאפילו הדין עם המלוה יהבינן ללוה זמן [שלשים יום], ואם טוען דלאחר שלשים יום יביא עדים, היכי קאמר התם דהיכא דזילי נכסים נזקקין לנתבע תחלה, א"כ ימתינו עד לאחר כמה שנים. ושמא איכא לאוקומי כגון דאמר פלוני ופלוני שהיו שם יבואו ויעידו וקים לן דודאי הוו. ורבנו יב"א ז"ל מפרש היכי דנזקקין לתובע תחלה לקבל עדיו תחלה, ונפקא מינה אם ימותו עדיו של נתבע או אזלי למדינת הים. ויש מפרש כגון שזה טוענו שזה חבל לו ולנתבע יש לו שאר תביעות עליו דמגבי לתובע דמי חבלתו, אע"פ שהנתבע אומר שהיום או מחר יביא עדים אין ממתינין לו כלל, דאסקינן בפרק החובל [ב"ק צ"א ע"א] דאין נותנין זמן לחבלות, וכן משמע דבגזלות וחבלות איירי, מדמיתי עלה הכא קרא אשרו חמוץ ולא חומץ.
[מתני'] לא בערב שבת. שאין יכולים לגמרו למחר אם יתחייב שאין מיתת ב"ד דוחה שבת ולהשהותו אי איפשר משיג[מ]רו דינו מפני ענוי הדין. [ירושלמי (ה"ז)]. כאן להלכה לדברי תורה. פירושו מתניתין דמשמע מינה דדיני ממונות דנין מיירי (ב"ד) בדאורייתא, וברייתא מדרבנן הוא דגזרו על דיני ממונות.
<h2>דף לו:</h2>
לאיתויי ממזר. דממזר פסול בדיני (ממונות) נפשות משום דבעינן (ר"ג) [כ"ג] דהיינו סנהדרי, ובסנהדרי כתיב [שמות י"ח] ונשאו אתך בדומין לך, מיוחסין כמותך.
<h2>דף מ.</h2>
[היו בודקין] אותן אסדרא דמתניתין דסליק מיניה קאי, אחר שאיימו עליהם היו בודקין אותן בשבע חקירות. ובגמרא יליף להו מקראי. באי זו שבוע [של יובל]. באי זו שנה של שבוע. בכמה בחודש. בעשרים יום או חמשה ועשרים. באי זה יום של שבת. אע"פ שאמרו בכך וכך בחודש, שואלים להם איזה יום בשבת, לפי שכל שבע חקירות הללו באות להביאן לידי הזמה, ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבן חשבון של חדש אם היו אלו עמהם אותו היום במקום אחד, וכששואלין אותן באי זה יום והם אומרים ביום פלוני נזכרים עדי הזמה להזימן. והכא לא שייך למימר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כיון שאמר בכך וכך בחדש אם אומר אחר כך ביום שלישי בשבת או ברביעי ולא כוון לשם היום שהיה לו לומר לפי מה שאמר בכך וכך בחדש, דכיון דשבע חקירות מדאורייתא כל מה שאומר בשבע חקירות עיקר ואם הכחיש את עצמו בשם היום עדות[ו] בטלה. אי זו שעה של יום, שמא אין עדים להזימם לכל היום ויש עדים להזימם לאותה שעה. באי זו מקום שזו היא המועילה להביא את כל החקירות להזמה, דבלאו הכי לא מתזמי. ור' יוסי אומר באי זה יום ובאי זו שעה ובאי זה מקום.
<h2>דף מא:</h2>
גמר' עד מתי מברכין, אם לא ברך היום יברך למחר, על החדש על הלבנה בהתחדשה. עד שתתמלא פגימתה. אבל בתר הכי לא שייך למימר מחדש חדשים, שהרי כבר נושנת היא. עד שבעה [וכו'] עד ששה עשר. [מ"ב ע"א] ותרווייהו כר' יוחנן. ובמלתיה דר' יוחנן פליגי, עד שתתמלא פגימתה סבירא להו, מיהא רב יהודה סבר מלוי פגימה דקאמר ר' יוחנן למהוי כיתרא, היא כמו יתר של קשת, שתהא פגימת הקשת מלאה עד היתר, דהיינו חצי עגול, והאי לסוף שבעה היא, ונהרדעי סברי מלוי פגימתה דר' יוחנן עד דתהוי כנפיא עגולה במלואה. דיין. אילו לא זכו למצוה אחרת אלא (לאו) [לזו] שמקבלין פני שכינה פעם אח(ר)ת בחודש כדאמרן (ו)בגזירה שוה. אמר אביי. הלכך הואיל וכמקביל פני שכינה הוא מעומד בעינן לברוכי משום כבוד שכינה [שהוא] מקביל. תפקידם. מצוה שצויתם להתנהג בה בהילוך תקופותיהם. ששים ושמחים כדכתיב [תהלים י"ט] (ירוץ) [ישיש] כגבור וגו'. פועלי אמת. שאינן משנין את סדרן. וללבנה אמר הקב"ה שתתחדש בכל חודש. עטרת תפארת היא לעמוסי בטן. סימן היא שאף הם שמונין לה עתידין להתחדש בגדלותן כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו. גרסינן במסכת סופרים ריש פרק (ר) [כ'] אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים, ותולה עיניו כנגד ומיישר את רגליו ומברך, אשר במאמרו ברא שחקים וכו' ואומר ג' פעמים סימן טוב תהא לכל ישראל, ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מקדשך, וזוקר שלש זקירות ואומר כשם שאני זוקר כנגדך ואיני נוגע בך כך אם יזקרו אחרים כנגדי אל יגעו בי, תפול עליהם אימתה ופחד, אמן אמן סלה, הללויה, ואומר לחברו שלוש פעמים שלום עליך וילך לביתו בלב טוב.
<h2>דף מב:</h2>
נגמר הדין לחובה. מוציאין אותו לסלקו. אידי (דסקנוה) [דסקילה] רישא דארבע מיתות היא קא מפרש מילי דידה ברישא והדר מפרש שארא בפרקין דלקמן כסדר. חוץ לב"ד. רחוק מב"ד. שנאמר [ויקרא כ"ד] (חוצה) [הוצא. אלמא] לאו במקום הועד קטלוהי.
<h2>דף מו.</h2>
שמעתי מרבותי שב"ד מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש מיתה. ולא לעבור על וכו'. ולא שיתכונו לעבור על דברי (מיתה) [תורה] לבדות מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב אלא מפני צורך השעה. לעשות סייג. גדר. לא שראוי לכך דבשבות בעלמא הוא מדרבנן. אלא שהשעה צריכה לכך. שהיו פרוצים בעברות, מפני שהיו רואין בלחצן של ישראל שהיו יונים גוזרין עליהם גזרות והיו מצוות בזויות בעיניהם. הטיח. בא עליה. תחת התאנה. מקום גלוי. [מתני'] ולא זו הרוגי ב"ד בלבד בלא תעשה אלא כל המתים כולן בהלנתן בלא תעשה. שנאמר [דברים כ"א] כי קבור תקברנו, מרבויא דתקברנו קא דריש [ע"ב].
<h2>דף מז.</h2>
[מלכים ב' י"ג] ויחי ויקם על רגליו. אותו הנקבר נביא השקר היה, הוא הנביא אשר השיב את עדו לאכול ולשתות בבית אל ונענש על ידו והמיתו האריה, וכשמת אחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר לפני המקום והחיהו עד שהלך מאצלו.
<h2>דף מז:</h2>
לאישתא בת יומא. ביום ראשון שלה והיו מתרפאין באותו עפר. אמרו לו לשמואל. משום דמת וכל תשמישיו איסורי הנאה נינהו (בגמ') [דגמר] שם שם מעגלה ערופה כדלקמן. יאות עבדין. כדמפרש כי הקרקע אינו נאסר. ע"ז לא מתסרא במחובר דכתיב [דברים י"ב] אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. שלש קברות הן. חלוקות בהלכותיהן. קבר הנמצא. וכגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזלה נקבר. הידוע. שנקבר במקום הלוך רבים ומטמאים באהלו. מותר לפנותו. שלא קנה את מקומו. מקומו טהור. שאע"פ שגזרו טומאה על הקבר ואע"פ שנטלו משם לא גזרו על זה, ובהנאה [נמי] מותר, דאע"ג דאסורא דאורייתא הוא אין תורת קבר עליו. קבר הידוע מקומו טמא. גזרה דרבנן היא, שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. קבר המזיק הרבים. ניתן רשות לפנות מפני נזקין של רבים. פנהו מקומו טהור. דלא גזור עליה מפני הנזק, ומיהו אסור בהנאה דאסורא דאורייתא לא פקעא. בקבר בנין. שבנאו למעלה מן הקרקע.
האורג בגד למת, ולאחר שמת אביי אמר הזמנה מלתא היא. יש לפרש דלאו דוקא אורג אלא אפילו ייחד, והאי דנקט האורג משום רבותא דרבא דשרי. ומיהו לא יתכן, מדפריך לרבא מכפה שהוא טמא מדרס ונתנהו לספר טהור מן המדרס משמע אבל מאביי ניחא, ועל כרחיך בדאיכא שינוי מעשה ואין כלי עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה, ומדמדמי לה להכא, שמע מינה יחוד לחודיה בלא מעשה לא מהני, וכפת שאור שיחדה לישיבה דפרק (כל שעה) [אלו עוברין] [פסחים מ"ה ע"ב] ובית שסככו בזרעים דפ"ק דסוכה [חולין קכ"ט ע"א] וסדין שעשאו וילון בהקומץ רבה [מנחות כ"ד ע"א] כל הני בדאיכא שינוי מעשה, ועוד יש לדקדק מדנקט כיס שעשאו להניח בו תפילין ולא נקט יחדו, ועוד מההיא דנפש שבנאו לשם חי והוסיף בו דימוס אחר לשם מת משמע דיחוד בלא הוסיף לא מהני, מדפרכי מינה לרבא ולאביי ניחא. ומיהו ההיא דהיו אביו ואמו מזרקין בו כלים משמע דבזריקה בעלמא בלא שום מעשה מהני, ושמא יחוד בעלמא בדבור לא מהני אלא א"כ נטלו ואמר זה יהיה למת, ולהכי גבי נפש במחובר בעינן הוסיף. ומיהו השתא לא הוי ממש כי ההיא דכפה דלא סגי ביחוד. הזמנה, שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו, מלתא היא. כאילו כרכו בו.
<h2>דף מח.</h2>
אזמניה ולא צר ביה הזמנה לאו מילתא היא, צר ביה ולא אזמניה אקראי בעלמא הוא. ונראה מתוך ההלכה דדוקא אחר שהעבירן מתוך הסודר צר ביה ולא אזמניה מותר אבל בעודן שם אסור.
מותר המתים גבו צדקה למתי מצוה או עניים מתים והותירו מהם יניחום לצורך מתים אחרים. מותר המת, גבו לשם מת פלוני, ליורשיו. ליהנות מהם, דהזמנה לאו מילתא היא. מזרקין בו כלים. זורקין בגדיהם עליו יותר מן הצורך מפני חבתו, ומחמת צערן מתכוונים לאסור את כל ממונם עליו. מצוה על אחרים הרואים אותן להצילם וליטלן מעליו, דאין השבת אבדה גדולה מזו, דהזמנה לאו מלתא היא, [דאי מילתא היא] תו ליכא הצלה.
<h2>דף מח:</h2>
בד"א שלא נגעו במטה. אבל נגעו במטה שהוא כעין מעשה אסור. ודוקא במטה הנקברת. שנושאים אותו בה לקוברו ורגילים הם לקוברה עמו, הילכך אע"ג דלאו מעשה גמור היא הנגיעה, גזרו ביה רבנן משום דמיחלפי בתכריכי דמת, דאתי למימר תכריכי דמת מותרין אבל נגעו במטה שאין נקברת עמו אין נאסרין, דליכא בהו אלא הזמנה בעלמא, וליכא למגזר נמי תכריכי המת. כיס שעשאו להניח בו תפילין והניח בו תפלין אסור להניח בו מעות. ומשום סיפא איצטריך למתנייה כדרב חסדא דצר ביה ולא אזמניה לא הוי תשמיש קדושה בהכי.
<h2>דף מט:</h2>
ארבע מיתות סקילה שרפה הרג וחנק. דוקא נקט סדרא, סקילה חמורה משריפה ושתיהן מהרג ושלשתן מחנק, ונפקא מינה למתחייב שתי מיתות דקי"ל [פ"א ע"א] נדון בחמורה. ר"ש משנה הסדר לומר (ב)שרפה חמורה מסקילה ושתיהן מחנק ושלשתן מהרג, ובגמרא מפרש טעמיהו. זו מצות הנסקלין. שפרשנו בפרק העליון [מ"ה ע"א] בית הסקילה הוא גבוה שתי קומות וכו' [ו]משום דבעי למתנא מצות הנשרפין והנחנקין כיצד, הדר נקט להא. [גמ'] על הסדר נאמרו. הקודם במשנה קודם לחברתה אם נתחייב שתי מיתות.
<h2>דף נב.</h2>
שאם היו נוהגין בו קודש לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, נוהגים בו חול. כבוד נוהגים בו בזיון ואומרים ארור שזה ילד, ארור שזה גדל וכו'.
<h2>דף נו.</h2>
בכל יום כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקת העדים. היו דנין אותן בכינוי. ב"ד היו מכנים בדבריהם הקללה כלפי אחרים, כל מי שמהפך ותולה קללתו באחר קרי ליה כינוי בלשון חכמים, וגם בלשון המקרא [איוב ל"ב] ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה, כלומר, הדיינין עומדים ובודקין ודנין אותו בכינוי היאך אמר, יכה יוסי את יוסי. להכי נקט יוסי שגימטריא אותיות יו"ד ו"ו יו"ד עולין במנינם כ"ו כנגד שם בן ד' אותיות (וה"א) [והאות] (ו)הס' הוא סימן. וי"א כי יוסי הוא מנין אלי'ם.
<h2>דף ס.</h2>
בזמן הזה. שאין אימת ישראל עליהם לא קרעינן. נתמלא כל הבגד קרעים. לפי שהדבר תדיר שאין מתיראין ממנו.
<h2>דף ס:</h2>
הנודר בשמו בלשון נדר, קונם עלי כל הפירות שבעולם בשם ע"ז פלוני אם ארחץ. והמקיים [בשמו]. בלשון שבועה, (ישבע) [נשבע] מתרגמינן מקיים. עובר בלא תעשה. [שמות כ"ג] ושם אלהים אחרים לא תזכירו.
<h2>דף סג:</h2>
שמור לי. (המתק) [המתן] לי. שלא יגרם לאחרים. לגוים. אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי וכו'. פרש"י ז"ל דאסור לקבל שבועה מן הגוי מק"ו, ומה שותפות אסור לעשות שלא יבוא לידי שבועה כ"ש שאסור לקבל שבועה ממנו. ור"ת ז"ל אומר דהאי לאו ק"ו הוא, דודאי יש לו לעשות תחילה שלא יביא את הגוי לידי שבועה, אבל אם כבר נשתתף עמו וחייב לישבע מותר לקבלה, והכי משמע ממלתיה דאבוה (דשמואל) [בר איהי] והמבין יבין. וה"נ אמרינן בפ"ק דע"ז [ו' ע"ב] מלוה ע"פ נפרעין ביום אידם מפני שהוא כמציל מידם ואע"ג דאזיל איהו ומודה והתורה אמרה [שמות כ"ג] לא ישמע על פיך, הכא נמי שרי מפני שהוא כמציל מידם. ולאו ראיה היא, דדלמא שאני התם דאזיל ומודה ודלמא לא אזיל, אבל הכא דודאי נשבע אימא שאין לו לקבל השבועה. ועוד נתן ר"ת ז"ל טעם אחר, שאין נשבעין עכשיו בע"ז [עצמה] אלא בקדשים [שלהן] שאין תופסים בהם שום אלהות וכשנשבעין לשם שמים אע"פ שמתכונין לישו הנוצרי מ"מ כיון שמתכונין לשם עושה שמים וארץ שם שמים חשיב ולא ע"ז.
קורס. נתרז, כלומר כרע על ברכיו ונתרז, דהיינו ליצונותא דאשתעי ביה קרא לו יכלו מלט משא הרעי שבנקביהם, לא יכלו לסבול ונתרז. לעגלת בית (אנקי) [און] על עגלים שבבית (אנק) [און]. [יגורו שכן שומרון]. ידאגו שכיני שומרון. כי (קבל) [אבל] עמו. שיטלם סנחריב וילך לו. וכמריו. שהיו נושאין אותו. עליו יגילו. [ששמחים על כובד משא שגלה מהם. אלא כבודו. משא עגבותיו וריעי שבהן ואע"ג דלאו בעלי חיים נינהו ואין להם רעי] אשתעי בהו קרא לשון גנאי.
<h2>דף סה.</h2>
חובר חבר. דבאזהרה זו המחבר חיות ובהמה או נחשים למקום אחד ע"י לחשים. אחד חבר גדול. מאספי חיות ובהמות גדולות. חבר קטן. מאסף שקצים ורמשים. ואפילו נחשים ועקרבים. לקבצן במקום מדבר שלא ימצאו בישוב ויזיקו. גמ' מאי שנא הקצת שפתיו דמגדף דלא הוי מעשה, דאמרינן בכריתות [ב' ע"א] וחכמים אומרים יצא מגדף, כלומר אין בו קרבן לפי שאין בו מעשה, וחטאת אינה באה אלא על המעשה כדכתיב [ויקרא ד'] ועשה אחת.
<h2>דף סה:</h2>
יצאו עדים זוממים. אצל חטאות היא שנויה בתורת כהנים [פ"ד] גבי פר כהן משיח, אחרי אשר ראינו דברים שהם כעובד ע"ז ודברים שאינם כעובד ע"ז למה נאמר עובד ע"ז מעתה, לומר לך מה ע"ז מיוחדת שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אי מה ע"ז מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף אין אני מרבה אלא חייבי מיתת ב"ד, ומה אני מרבה מקלל אביו ואמו והמסית ועדים זוממים, [ת"ל] ועשה, יצאו אלו שאין בהם מעשה, ואמאי, הרי בהקצת שפתיו [עושה] מעשה, דהא [לא] תליא בדעת הלב. אמר רבא וכו'. פתו נפלה מפיו. צריך לדאוג אותו היום מן החזק. נחש מימינו. נחש בא לו מימנו בדרך או שועל לשמאלו, סימן רע לו. צבי הפסיקו. שהיה הולך הוא ממזרח למערב והצבי עבר מצפון לדרום והפסיק דרכו.
<h2>דף סו.</h2>
אל תתחיל בי. כשבא גבאי לגבות מס או קבלת קיצת העיר, אומר לו בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד, שסימן רע הוא. שחרית הוא. או שהיה תובע ממנו חוב, אמר לו שחרית הוא ולא אתחיל תחילת מעשה היום בפרעון. ר"ח הוא. המתן לי עד מחר. מוצאי שבת הוא ראשון לימי השבוע. המנחשין. כשיוצאים לדרך או מתחילים בשום דבר.
<h2>דף סח:</h2>
בן סורר ומורה. סדר הנסקלים דתנא בפרקים דלעיל קא מסיים הלכותיהן ואזיל. משיביא שתי שערות. אבל מקמי הכי לא מיענש כדמפרש ואזיל, שעדיין לא בא לכלל מצות. ועד שיקיף זקן. שיהיה זקן, דהינו הגיד מוקף שער סביב. התחתון ולא העליון. לא זקן ממש, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה. בן ולא איש. וזה משהקיף זקן איש הוא, ואע"ג דבן מקטנותו קרוי בן לא מצינן לחיוביה מקמי [שיביא] שתי שערות, דקטן פטור, שלא בא לכלל מצות, הילכך חיוביה בתר הכי הוא, ואע"ג דמכי מייתי שתי שערות לענין כל התורה איש הוא, מיהו כי מיעטיה קרא לאו בתחלת אישותו מעטיה, כדמפרש בגמרא בן הסמוך לגבורתו של [איש, אלמא] בתחילת אישותו חייביה קרא.
<h2>דף עב.</h2>
כתב הר"ז ז"ל תמה הוא שלא הביא הרי"ף ז"ל שמעתא דרב דהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור. ומסתברא לן דהלכתא כרבא דאמר מסתברא מלתיה דרב בששבר דליתנהו, ואי אמרת אי בששבר מאי קמ"ל, מתניתין היא, היה בא במחתרת ושבר את החבית אם אין לו דמים פטור, יש להשיב, דאי ממתניתין הוה אמינא ה"מ כששבר במחתרת עצמה בשעה שנתחייב ובמקום שנתחייב מיתה אבל נטל ויצא שכבר נפטר מן המיתה (ש)משעה שיצא, כרודף שחזר מלרדוף אחרי הנרדף, שנפטר מן המיתה, ואי הוו כלים בעינייהו הוו הדרי למרייהו, אימא כי שבר בתר הכי אשתכח דהשתא הוא דגזיל להו, כדאמרינן [ב"ק ס"ה ע"א] במאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה תברה או שתיה משלם ארבעה, משום דכיון דאילו איתא הדרא בעינה אשתכח דההיא שעתא הוא דקא גזיל לה, קמ"ל דשאני דין רודף מדין גזלן, דרודף מכי אתא לידיה קננהו בדמיה מההוא שעתא ולכי תבר להו, ואע"ג דכי איתנהו הדרי בעיניהו, חומרא הוא דרמו רבנן עליה דליהדר ממונא למריה כיון דאיתנהו בעיניה, והיינו דאמר רבה אבל נטל לא, כלומר, בשלא שבר אלא עודם בעינם, והאלהים אמר רב אפילו נטל, דכיון דביש לו דמים ונאנסו קיימי ברשותיה לענין אונסין (הכא) [הכי] נמי כי אין לו דמים קימי ברשותיה ואי מהדר להו מיחזי כמת ומשלם, ולא היא, כלומר, דלא מסתבר טעמיה דרב בהא, דכי אוקמינהו רחמנא ברשותיה לא אוקמינהו אלא לבישותיה לענין אונסין אבל לטיבותיה למקנא ממש לא אוקמינהו ברשותיה מידי דהוה אשואל, הילכך כי אין לו דמים ואיתנהו בעיניהו חייב להחזיר ולא הוי מת ומשלם, שאין זה נקרא תשלומין אלא חזרת ממון לבעליו. וממאי דהלכתא כרבא וליתא לדרב, חדא דקשיא מתניתין עליה דרב, ועוד דמסקי בתיובתיה דרב זביד בהגונב כיס בשבת והלכתא דשדוהו בנהרא, אלמא הכי הלכתא, [ו]אע"ג דאהדרינהו רבא להנהו דינרי דאיגניבו ליה במחתרתא, ההיא מדת חסידות הואי ולכבודו דרב דנפק מפומיה ואין למדין ממנה לעקר הדין.
<h2>דף עג.</h2>
ואלו שמצילין. מן העברה. בנפשן. נתנו ליהרג לכל אדם כדי להצילן מן העבירה, ומקראי נפקי בגמרא. אחר נערה המאורסה. ובגמרא מרבינן כל ערוה שהיא מחייבי כריתות או מחייבי מיתות ב"ד שיש בה קלון ופגם לנרדף. אבל הרודף אחר הבהמה. לרובעה (או אחר) והרוצה לעבוד ע"ז ולחלל שבת וכ"ש שאר כריתות ומיתות ב"ד שאינן עריות, דלא נתן להצילן בנפשן אלא מדבר שהוא ערוה והוא מחייבי כריתות או מחייבי מיתות ב"ד שיש בה קלון ופגם לנרדף. ומיהו רוצח בהדיא כתיב ביה מהקישא דרבי מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה נתן להצילה בנפשו, דכתיב [דברים כ"ב] אין מושיע לה הא יש לה מושיע בכל דבר שאתה יכול להושיע אף רוצח נתן להצילו בנפשו. והאי דנקט בהמה משום דדמיא לעריות ואעפ"[כ] לא נתן להצילו מן העבירה בנפשו, וע"ז משום דסד"א תיתי בק"ו [ע"ד ע"א], מה פגם הדיוט נתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כ"ש, קמ"ל דאין עונשין מן הדין, ושבת נמי לאפוקי מדר"ש דאמר המחלל את השבת (ו)נתן להצילו בנפשו. [גמ'] לא תעמוד. לא תעמד עצמך על דמו אלא הצילהו. בנפשיה. אם זה הרואהו יכול להצילו יצילהו. אלא מטרח ואגיר אגירי [נמי] מחייב דלא תעמוד משמע חזור בכל הצדדין שלא יאבד דם רעך.
חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד דעריות קאמר, דאיכא עבירה ופגם ותנא דמתניתין [נמי] הכי סבירא ליה, מדלא רמינן בריתא אמתניתין, ותני (הכי) [הני] והוא הדין לכל העריות. אלמנה לכ"ג. כהן גדול הרודף אחר אלמנה לאונסה, אע"פ שיש פגם דקא משוי לה חללה, אין מצילין אותה בנפשו כדמפרש בגמרא, דחייבי לאוין לא ניתן להצילן בנפשן. נעבדה עברה כבר. אין מצילין. דהא איפגימה לה וקרא אפגימה קפיד מדגלי בהני ולא בעבירות אחרות.
<h2>דף עד.</h2>
נתזה. שם האיש. יעבר ואל יהרג. [ויקרא י"ח] וחי בהם ולא שימות בהם. חוץ מע"ז וכו'. לקמן יליף [לה]. ואהבת את יי'. משמע שלא תמירנו בע"ז. לכך נאמר בכל נפשך ובכל מאודך. כלומר, תהא אהבתו חביבה עליך יותר מכל החביב לך.
וכי מה למדנו מרוצח כאן לפטור את האונס, דקאמר קרא אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום [איש] משמע כי היכי דהתם אונס פטור הכא נמי פטור[ה], אלא משמע שזה בא ללמד על נערה המאורסה ונמצא שנכתב כאן אף ללמוד ממנה, דמשום מילי אחרינא איתקוש ותרויהו ילפי מהדדי, מה נערה המאורסה נתן להצילה מן העבירה בנפשן אף רוצח וכו', ואכתי ילפה נערה מרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור, ואם אמר לו הרוג את הנפש ואם לא הריני הורגך, יהרג ואל יעבור.
ה"ג אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור, יהרג מי שרוצה לפגמה ואל יעבור, אבל איהי לא מיפקדא למימסר נפשה מדאמרינן לקמן [ע"ד ע"ב] והא אסתר פרהסיא הואי מכלל דאי (בנערה) [בצנעא] שרי ורב אחא משבחא ז"ל כתב הכי בשאלתות שלו [פ' וארא סימן מ"ב] והוסיף בדבר ואונס בערוה היכי אשכחת לה והא אמר רבא אין אונס בערוה, משכחת לה להתרפאות כי ההוא מעשה [ע"ה ע"א] דהעלה לבו טינא. ויש מתרצין כדמתרץ ביבמות [נ"ד ע"א] כגון שנתכוון לאשתו.
סברא הוא דלא תדחה נפש, דאיכא תרתי, איבוד נשמה ועברה, מפני נפשו דליכא אלא חדא, איבוד נפש, דכי אמר רחמנא לעבור על המצוה משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נפשו של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף יש כאן איבוד נפש למה יהא מותר לעבור ומי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חברו הילכך לא נתן דברי המקום לידחות. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. מי יודע שיהא דמך [נאה] [ו]חביב ליוצרך [יותר] מדם חברך, הילכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם, שלא התיר(א) הכתוב אלא מפני שחביבה נפש ישראל להקב"ה, וכאן יש איבוד נפש חברך לא ניתן דבר המלך שצוה על הרציחה לידחות. אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. שלא ירגילו הגוים להמריך את הלבבות לכך. בפרהסיא איכא חילול וצריך לקדש את השם, וזהו ונ(ת)קדשתי שמוסר נפשו על אהבת יוצרו.
<h2>דף עד:</h2>
ערקתא דמסנא. שרוך נעל, אם דרך גוים לקשור כך ודרך ישראל לקשור בענין אחר אפילו שינוי זה שאין כאן שינוי מצוה אלא שינוי מנהג בעלמא יקדש השם לפני חבירו ישראל. והא אסתר בפרהסיא הואי. (נבעלת) [נבעלה] לגוי ולא מסרה נפשה למות. קרקע עולם היא. כלומר כיון שהוא נמצא מכריחה בביאה כדרך שחורשים בקרקע שלא ברשות ובלא כונה ואין הדבר תלוי אלא בחורש. כתב ר"ח ולא מלתא היא הא דאביי. ופריק רבא כי אחשורוש הביאה שבא עליה להנאת עצמו מיכון וכה"ג לא מיחייבא לממסר נפשה. הני קוקי ורומנקי. כלי נחשת הם שנותנים בהם גחלים וגבוהים הם ועומדים לפני שולחן מלכים להתחמם כנגדן. היכי יהבינן להו. יום אד היה לפרסיים שנוטלים הכומרים אור מכל בית ובית ומעמידין בבית ע"ז שלהם ומתחממין העם כנגדן והם נוטלין אף מבתי ישראל על כרחן, היכי יהבינן [להו] ולא מסרי נפשן על קדושת השם הלא חק ע"ז הוא. אלא הואיל והגוי אינו מתכוין להעבירנו אלא להנאת עצמו הוא מתכוין, שצריך לאותו כלי, אין כאן קדוש השם ליהרג. קטול אספסתא. קצור עשב מאכל בהמה. נקטול האספסתא ולא נקטליה גוי, דכיון דאינו מתכוין להעביר אלא מפני צרכי עצמו אין כאן חלול השם. שדי לנהרא. להעביר הוא מתכוין, ואם פרהסיא או שעת השמד ליקטליה ולא ליקטול אספסתא.
כתב הר"ז ז"ל נקיטי (ד)השתא דע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים לא שנא בצנעא ול"ש בפרהסיא ל"ש בשעת השמד ול"ש שלא בשעת השמד יהרג ואל יעבור, ולא מבעיא עברה עצמה אלא אפילו כל מידי דמטי ליה לעובר העברה הנאה מחמת העברה, בשלש עברות הללו יהרג ואל יעבור, כדגרסינן התם [פסחים כ"ה ע"א] בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה וכו' כדאיתא התם, והרי רפואה דכי מתרפאה מעצי אשרה לאו עובד ע"ז [הוא] אלא איתהנויי הוא דמיתהני מיניה ואפ"ה אין מתרפאין ממנה אפילו רפוי נפשות, כלומר, חולה שיש בו סכנה ואין צריך לומר לחולה שאין בו סכנה, ועוד ההוא שנתן עיניו באשה אחת ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר, אלמא אפילו מהנאה פורתא בלחוד אמרי ימות ואל יעבור, וא"ת דילמא שאני התם דתקנתא הוא שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות, ההוא טעמא ליתיה אלא למאן דאמר פנויה היתה (אלא) [אבל] למ"ד אשת איש היתה בלאו ה"נ כיון דמטיא ליה הנאה מערוה אמרינן ימות ואל יהנה. ושלש עבירות הללו שהזכרנו דינן שוה כמה שכתבנו, ושאר עברות שבתורה שלא בשעת השמד ובצנעא יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ואע"ג דמיכוין הגוי להעביר לישראל. אבל בשעת השמד אפילו בצנעא א"נ בפרהסיא אפילו שלא בשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, וה"מ כולהו דקא מיכון גוי להעביר לישראל אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"ש הכי שרי, דהא אסתר גלוי עריות הואי, דהא אמרינן בפרהסיא הואי ואפילו הכי מותר להנאת עצמן. ומנא תימרא דאסתר גילוי עריות הואי, דהא אמרינן התם לקחה מרדכי לו לבת אל תקרי לבת אלא לבית, וכן נמי קואקי ורומנקי דיהבי להו דפלחי בהו לבי נורא דהוה בית ע"ז שרי להנאת עצמן ואפילו בשעת השמד, הילכך גויה נמי דקא אנסה ליה לבר ישראל לעברה להנאת עצמה הוא ויעבור ואל יהרג ואפילו בפרהסיא ואפילו בשעת השמד, ואע"ג דאמר רבא אין אונס בערוה שאין קושי אלא לדעת, ה"מ בשתקפוהו גוים ובא על הערוה, דלא הוי אונס עד דמכון לאשתו מעיקרא ותקפוהו גוים ודבקוהו לערוה אבל היכא דאמרי ליה עבור ואל תהרג הא מילתא אחריתי, ולאו מדרבא דהתם גמרינן לה אלא משמעתין דהכא, וכבר ברירנא דלהנאת עצמו של אונס אפילו ערוה שריא אבל לעבוד ע"ז עצמה איני יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו כדי שיהא מותר. לפיכך נראה לי בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור, וכן בשפיכות דמים אע"ג דמכון גוי להנאת עצמו אין בה דרך לעולם שיהא מותר, דהא טעמיה משום סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, והאי סברא איתא בכל ענין אפילו כשמתכון גוי להנאת עצמו ובהא מילתא בלחוד שאני דין גלוי עריות מדין ע"ז ושפיכות דמים, ואע"ג דמהקישא דשפיכות דמים אתו, לא מקשינן היקש גמור, שזה אסור להנאת עצמן וזה מותר להנאת עצמן, והא דאמר רבא האי גוי דאמר ליה לישראל קטול אספסתא וכו', בשעת השמד או בפרהסיא עסקינן, דאי שלא בשעת השמד ובצנעה אפילו למקטל ולמשדא בנהרא יעבור ואל יהרג, ותו לא מידי. והא דמקשינן בגמרא והא אסתר פרהסיא הואי, בדין הוא דתקשי ליה והא אסתר גלוי עריות הואי, אלא כיון דלא מיחורא דרשא דלקחה מרדכי לו לבת, ועוד יש לומר דנבעלה לגוי אין שם מיתת ב"ד אע"פ שהיא אשת איש, דאשת רעהו בעינן, מ"ה אלימא ליה לאקשויי מפרהסיא דאמרינן בה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ושינויי דאביי ורבא עלה איתנהו לתרויהו ולא פליגי אהדדי, ואת"ל פליגי בגויה א"נ רשעה בת ישראל שאנסה את ישראל לעברה שהוא אינו קרקע עולם לפי שאין קושי אלא מדעת וסברת למימר דלאביי אסור ולרבא שרי, מ"מ קי"ל כרבא דכל להנאת עצמן שרי. והא דאמרינן אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור, ה"מ דקא אנסי ליה אחרים לעבור אבל היכא דאנסה ליה איהי לדידיה להנאת עצמו הוא ויעבור ואל יהרג. ורב אחא משבחא כתב בפרשת וארא כדומה לזה דכל להנאת עצמן שרי. ואף בתלמוד ירושלמי [שביעית פ"ד ה"ב] [יש] סיוע לדברינו שאמרנו שבשאר מצוות יעבור ואל יהרג אפילו במתכוין הגוי להעבירו, דגרסינן התם [ר'] אבא בר זמנא (חדא) הוה (מסייט) [מחייט] גבי חדא ארמאי ברומי, אייתו לי' בשר נבלה, א"ל אכול ואי לא קטלינא לך, א"ל אין בעית למקטל יתי קטול, דאנא לית אנא אכיל בשר נבלה, אמר מאן אודע לך דאלו אכלת הוינא קטיל לך, א"ל אי יהודאי יהודאי אי ארמא ארמאי, א"ר מונא אלו שמע ר' אבא למליהון דרבנן דאמרי יעבור ואל יהרג הוה [קא] אזיל ליה.
<h2>דף עה.</h2>
העלה לבו טינא (ממב אהבא) [מרוב אהבה] נטמטם לבו והעלה חולי. משום פגם משפחה. שהיו בושים בדבר. שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות. לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה. ולינסבה מנסב. דאין כאן פרוצות בעריות דכולהו לעבדן הכי ואין כאן אלא מצוה. לא מייתבא דעתיה. לא נרפא בכך. מיום שחרב בית המקדש כשל הכוח מדאגות רבות ואין רוח קמה להיות תאיב לאשתו לפיכך נטל טעם ביאה ולעוברי עבירה נתן. שיצר הרע תקפן ומרבה תאותן. דכתיב לחם סתרים ינעם. לישנא מעליא נקט כמו [בראשית ל"ט] כי אם הלחם אשר הוא אוכל.
[מתני'] הבא על אשה ובתה. (ו)בגמרא מפרש לה. ובת כהן. כלומר, וכן בת כהן שזנתה היא בשריפה אבל בועלה לאו בשריפה הוא. יש בכלל אשה ובתה. כלומר, אשה ובתה כתיבן בהדיא כדמפרש בגמרא דהאי אשה ובתה היינו חמותו דשריפה כתיבא [בה] כדכתיב כי יקח את אשה ואת אמה זמה היא וגו'. ויש בכלל, כלומר, מיניה הוי ילפינן כולהו הנך בג"ש כדלקמן בבריתא. בתו מאנוסתו. דלאו בת אשתו היא דניחייב עלה משום בת אשתו, דהא לאו בת אשתו היא. בת בנו ובת בתו. שהיתה לו מאנוסתו. בת אשתו. בין שהיא בתו בין שהיא חורגתו.
<h2>דף עו.</h2>
המשיא בתו לזקן. מתוך שאינו מתקבל עליה היא מזנה עליו. זהו המשהה בתו בוגרת. שמתאוה להפקירה ומזנה.
<h2>דף עו:</h2>
איזהו עני רשע ערום. שבשביל ע(י)ניו מערים להרשיע. זה המשהה וכו'. שמשהה אותה בשביל מלאכה ומשמשתו, וזו היא ערמת רשע, שגורם לה להזנותה בשביל הנאתו שאין רוצה לקנות שפחה לשמשו. לפי דרכו לפי הנאתו. והמכבדה. בתכשיטין נאין. סמוך לפרקן. עדיין קטנים הם ולאו היני קטנים כולי האי דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו. כתב הר"ז ז"ל מסתברא לי אע"ג דפליגי רב אחא ורבינא במצמצם בנזקין, כיון דקי"ל השתא דדינינן דינא דגרמי מצמצם נמי חייב, ולפיכך לא כתבה הרי"ף ז"ל בהלכות ע"כ.
<h2>דף פא.</h2>
לא יאמר לו אבא עברת. להודיעו בהדיא שהוא טועה משום דמיכסף ומצטער. אלא בניחותא מדבר לו מקרא האמור בתורה, ואומר לו אבא מקרא כך וכך [כתוב בתורה] והוא עצמו ישים אל לבו על מה זה מזכירו. אל ההרים לא אכל וכו'. סופיה דקרא [יחזקאל י"ח] הוא חיה יחיה לומר צדיק הוא על כרחין משום דלאו עבד הכי לאו צדיק הוא אם עבר עברות אחרות אלא לאו במשמעותיה מדריש. אל(ה על) ההרים לא אכל. שלא יצטרך לזכות אבותיו מתוך שהוא חסיד. שלא נהנה מקופה של צדקה. שהוא דבר גנאי ובזיון לאדם הגון.
<h2>דף פא:</h2>
ארמית. גויה. קנאין פוגעין בו. בני אדם כשרים המקנאים קנאתו של מקום פוגעים בו בשעה שרואין המעשה אבל לאחר מיכן אין מיתתן מסורה לב"ד, והלכה למשה מסיני היא. פוגעין. ממיתים, כמו לך ופגע בו.
<h2>דף פב.</h2>
נהרג עליו. שלא נאמרה הלכה אלא בשעת המעשה. חייב עליה. כלומר נענש בה משום כל אלו. נדה. ואע"פ שדם גויה כדם בהמה מ"מ מאוס וחלול קדושה הוא. שפחה. שהיא כשפחה אצלו שכנסת ישראל גבירה [נקראת]. גויה. לא תתחתן [בם] כי יסיר וגו'. כל המסיר את הלב במשמע, ומיהו לאו ליכא דאורייתא, דדרך חתנות משמע, ובית דינו של חשמונאי גזרו דלפרוש משום כל הני. אשת איש. לאו ממש, דקידושין לית להו, ומיהו לאשת איש דמיא וחייב לפרוש ממנה שלא יהא רגיל באשת איש. אבל אישות לית להו. שסתם גויה מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה ולא דמיא לאשת איש.
<h2>דף צ.</h2>
האי פרקא סמוך לפרק אלו הן הנשרפין [ע"ו ע"ב] דגרסינן אלו הן הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת (ובפרק אלו הן הנחנקין) ומפרש הלכות רוצח וכל הדומין לו שנהרגין, ואיירי ביה [ע"ט ע"ב] רוצח שנתערב באחרים דלר' יהודה כונסין אותו לכפה, ואיידי דאיירי בכונסין אותו לכפה איירי נמי ביה [פ"א ע"ב] במי שלקה ושנה והורג נפשות שלא בעדים דכונסין אותו לכיפה, ואיירי נמי בהגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית דקנאין פוגעין בו שנהרגין בסייף, כרוצח, וכהן ששמש בטומאה דפוצעין את מוחו בגזירין, ואיידי דאיירי בכהן ששמש בטומאה איירי נמי בזר ששימש (בטומאה) במקדש אע"ג דלא דמי לרוצח דלמר בחנק ולמר בידי שמים, ובזה פרק אלו הן הנשרפין פירש כל הלכות רוצח והדומין לו ונשארו הלכות עיר הנדחת ללמד להן פרק בפני עצמן. והוה ליה להתחיל בתחלת הפרק [קי"א ע"ב] אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא [שנאמר] יצאו אנשים בני בליעל וכל הלכותיו כאשר הם בסוף פרק זה, אלא לפי שהיה בדעתו לומר אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא פירש בתחלה אלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחית המתים שדינו להיות ראשון שהיא מדה כנגד מדה, ואין תורה מן השמים שכופר במה שהוא עיקר ומסור בידנו, ואפיקורוס שדומה לאומר אין תורה מן השמים שמבזה את התורה ומבזה תלמידי חכמים, ואחר כך פירש דור המבול וכל הדורות על הסדר כאשר הם על הסדר בפרק זה, ואיידי דזוטרן מליהו פסיק (ושדי) [ושרי] להו [עי' שבועות ג' ע"א], והדר מפרש כל מילי דעיר הנדחת על סדר הפסוקים.
ה"ג אין תחית המתים מן התורה. שכפר במדרשים דדרשינן בגמרא לקמן [ע"ב] מנין לתחיית המתים מן התורה, ואפילו יהא מודה ויאמר מאמין אני שיחיו מתים אלא דלא רמיזא באוריתא אין בדבריו כלום, דהואיל ועוקר שאין תחיית המתים מן התורה מה לנו ולאמונתו, וכי מהיכן יודע שכך הוא, והילכך כופר גמור הויא. אפיקורוס. מפרש בגמרא [צ"ט ע"א]. ספרים החיצונים. מפרש בגמרא [ק' ע"ב].
<h2>דף צא:</h2>
המונע הלכה מללמדה. בר. תורה. מנקבין אותו. והיינו יקבוהו. ומרוה גם הוא יורה. מי שמרוה ומשביע תלמידו בדבר הלכה גם הוא יורה לעולם הבא. ל"א מרוה לשון מורה.
<h2>דף צב.</h2>
מרחמם. בעולם (לעולם) הזה מנהגם לעולם הבא. כל חשך טמון לצפוניו [איוב כ']. כל הלילה (ה)טמון [ונחבא] ממצפוני תורה, שאין תורה נשמעין באותו בית. תאכלוהו אש לא נופח. זה אשו של גיהנם, שאינו צריך לפוח. כל שאינו משייר. וצריך לשייר כדכתיב [מלכים ב' כ'] אכול והותר. המחליף בדבורו. המשנה בדבורו שלא יהא ניכר. קשתו ננערת. כח קושי אבר שלו ננער, שאינו מוליד, שנאמר [חבקוק ג'] עריה תעור [קשתך], עריה שאתה מסתכל בה, מסתכל ממש בערותו, היא תעור קשתך. [ד"א] המסתכל, המחשיב בערות אשת איש, קשתו, גבורת ידו, ננערת וממעטת, כמו [ב"מ כ"ט ע"ב] מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום. א"נ כמו [שמות י"ד] וינער יי'. הוי קבל וקים. הוי עניו ותחיה, קבל לשון אפל, עשה עצמך אפל ושפל.
<h2>דף צט.</h2>
ברית בשר. מילה. מכאן. מן הפסוק הזה שכתוב [במדבר ט"ו] כי דבר יי' בזה, דבזיון הוא. מפר ברית. הינו ואת בריתי הפר. מועדות. חולו של מועד. על המשנה. (זו שעושין זו) [זה שעושה] כמו שאינו עיקר.
<h2>דף צט:</h2>
[בראשית י"ב] אשר עשו בחרן. כדמתרגמינן דשעבידו באוריתא בחרן, וקרי להו עשיה. כאילו עשאו. לאותו דבר מצוה. [דכתיב [שמות י"ז] ומטך אשר הכיתו בו וגו'] והלא אהרן הכהן (דכתיב ומטך אשר הכית בו וגו') [דכתיב (שמות ז') אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך]. מגלה פנים בתורה. מעיז פנים כלפי עוסקי תורה. מאי אהנו לן. והא אינן יודעים שהעולם מתקיים עליהם. מגלה פנים בתורה הוא. שכופר במה שכת[ו]ב בתורה. אם לא בריתי יומם ולילה [ירמיה ל"ג] שמהנין לעולם ומקיימין אותו והוא אומר דלא מהני מידי. מהכא נמי שמעינן. שהצדיקים מהנים אחרים.
<h2>דף ק.</h2>
לא שרו לן עורבא. לא אמרו לנו דבר חדוש שלא מצינו בתורה. כגון דאמר הני רבנן. כאדם שאומר אותו תלמיד חכם, דלשון בזוי הוא, שהיה לו לומר רבותינו שבמקום פלוני. מ"ר. ל"א כגון דאמר הני רבנן, דכשהוא מספר שום דבר מרבנן אומר הני, ולשון גנאי הוא. בשמו. שאומר פלוני ואינו אומר מורי רבי פלוני.
<h2>דף ק:</h2>
מינין. גלחים. אף בספר בן סירא. שיש בו דברי הבאי ובא עליהם לידי ביטול [תורה]. זלדקן. מי שזקנו דלה וקלושה. קורטמן. תדע שחכם וחריף הוא ביותר. עבדקן. מי שזקנו עבה, שוטה [הוא]. סכיס. כמו כל בר בר חנה סכסא בבבא בתרא [ע"ד ע"א]. נפח בכסיה. מי שנופח אפיה מכוסו. לא צחי. בידוע שאינו צמא. אמר במאי איכול לחמא. האומר באי זה לפתן אוכל פת זה. סב לחמא מיניה. בידוע שאינו רעב וקח הלחם מידו, שאלו היה רעב היה אוכל. מאן דאית ליה מ[ע]ברתא בדקניה. שזקנו (מוחלק) [מחולק] ומפוצל ויש בין שני השבולות כמין מעבר. כולי עלמא לא יכלי ליה בערמימותא, שמתוך שחשב כל ימיו בערמות היה משיב ידו לזקנו ומושך כאדם שמחשב עד (שנקרסא) [שנקרחה] מעברתא. ל"א גרסינן הכרתא, מי שיש לו (היתר) [היכר] בזקנו שסעד, כולי עלמא שלא סעדו אין יכולין להגיע לכוחו (כ"ש). ל"א גיורתא והוא לשון קרחה, וכל אלו דברי רוח ולכך אין קורין בו.
<h2>דף קא.</h2>
ה"ג הקורא שיר השירים ועושה אותו כמין זמר. שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה ועושה אותה כמין שיר, אע"פ שמשיר השירים הוא ועקרו שיר, אסור לעשותו כמין שיר אלא כקריאתו. הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו. במיסב על יינו עושה שחוק בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה, אבל אם אמרו (בזמן) [בזמנו] על המשתה, כגון שהוא יום טוב ונוטל (דברי תורה) וקורא פסוקים בקול רם וכוסו בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מעינינו של יום, מביא טובה לעולם. וברוקק. שכן דרך המלחשים (לרקש) [לרקק] קודם הלחש, ואסור להזכיר פסוק על הלחישה. ויש לחשים שדרכן (ללחוש) [לרקק] אחריהן ואומר אותן בלשון לעז, ואמר לי רבי דמותר, דאין אסור ללחוש אלא אחר הרקיקה דנראה שמזכיר השם על הרקיקה, ועוד לא נאסר אלא בקורא בלשון הקודש אבל בלעז לא. אפילו נגע צרעת. אפילו ללחוש האי קרא דלית ביה שם שמים על הרקיקה, שקורין [ויקרא י"ג] נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, לשם רפואה אין לו חלק לעולם הבא. ואפילו ויקרא אל משה. שאין בו לא חולי ולא נגע, דאין ראוי ללחושו על המכה ואין מזכיר לשם רפואה אלא כסבור הוא להנצל בזכות דברי תורה שהוא מזכיר, אסור ללחושו. וממשמשין בבני מעיים בשבת. ואין בכך משום רפואה, דסיכה איתקש לשתיה. ולוחשים על הנחשים ועל העקרבים בשבת, שלא יזיקו ואין בכך משום צידה. כלי על העין. שכן דרך שנותנין כלי מתכות על העין כדי לקרר את העין. אי נמי כגון שעושין לאדם שחש בעינו מקיפין עינו בטבעת. כלי הנטל. כגון סכין ומפתח וטבעת. בדבר שדים. שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים והם מגידים להם, ואסור לעשות כן בשבת משום ממצוא חפצך. אפילו בחול. אסור לשאול בשדים כדמפרש לקמן משום סכנה. סך ואחר כך ממשמש הוי שינוי, דבחול דרכו למשמש ואחר כך לסוך. שרי שמן. [יש מעשה שדים ששואלין על ידי שמן וקרי להו שרי שמן, והיינו שרי בוהן], ויש ששואלין בשפופרת של ביצה וקרו (ליה) [להו] שרי ביצים. שמכזבין. ולכך נמנעין מלשאול מהם.
<h2>דף קג.</h2>
משך ידו את לוצצים [הושע ו']. מושך הקב"ה את ידו מן הלוצצים שלא להתקרב אצלם. (ו)לא יגורך רע [תהלים ה']. היינו שמספרים לשון הרע, דכתיב [שם] תאבד דוברי כזב איש דמים, ועוד כתיב בתריה קרבם הוות קבר פתוח גרונם וגו'.
<h2>דף קי.</h2>
אין מחזיקים במחלוקת. שמחל משה רבינו על כבודו והלך אצל דתן ואבירם שנאמר [במדבר ט"ז] ויקם משה וילך אל דתן וגו'. וידעת [איוב ה'] כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.
